נאנסתי בגיל 18. לקח לי 53 שנה לספר

אני בת 72, חברת קיבוץ יזרעאל, אמא לחמישה וסבתא לשלושה. הייתי רפתנית ומורה בבית ספר יסודי, ובמשך 53 שנה לא סיפרתי לאף אחד שעברתי אונס.

בגיל 18 וחצי, כשהייתי בשנת שירות, הייתי בדרך מהכביש לקומונה בחיפה. היה חורף, לבשתי מעיל. זה היה פחד מוות, לא הייתי מוכנה לזה. תמיד החשבתי את עצמי כבחורה חזקה, אבל פשוט לא יכולתי להתנגד לו. הוא שם לי יד על הצוואר, לא ידעתי מה יש  לו ביד השניה ופחדתי שהוא יהרוג אותי. לא ראיתי אותו אלא כאשר הכל נגמר והוא פשוט הלך.

למחרת האונס חשבתי שאני חוזרת לחיים הרגילים ולא חושבת על זה יותר לעולם. רציתי לשכוח שזה קרה. הייתה לי החלטה מאוד ברורה: שזה לא עומד להרוס לי את החיים.

כשחזרתי לקומונה בערב אמרתי לכולם רק שהתקיפו אותי ולא פירטתי בכלל. זה הדבר היחידי שאמרתי לכולם במשך עשרות שנים. כמה אמרו לי שאני חייבת ללכת להתלונן, אז הלכתי להתלונן עם חברה מהקומונה. אני קוראת לזה האונס השני. בחקירה הייתי צריכה להראות את הסימנים הכחולים שהיו לי בצוואר ובכתפיים, אבל אחרי האונס להזיז את החולצה אפילו טיפה היה כאילו שהפשיטו אותי. אחר כך השוטרים לקחו אותי לשחזור של האונס, למקום שבו זה קרה. שלושה שוטרים בלי אף שוטרת. עד היום זה מרתיח לי את הדם. שלחו אותי לרופא נשים לראות אם אני בתולה או לא. היום אני חושבת שזה מזוויע.

"כשהגעתי הביתה, אמא שלי שאלה אותי בתמיהה ובשמחה למה באתי הביתה. אמרתי לה שהתקיפו אותי והיא אמרה 'אוי וויי, איך אני אספר את זה לאבא?'. אלה היו המילים האחרונות שאי פעם נאמרו בינינו על הנושא"

החברים הציעו לי שאסע הביתה. לקחתי חופשה חקלאית של שבוע-שבועיים וחזרתי לקיבוץ. כשהגעתי הביתה, אמא שלי שאלה אותי בתמיהה ובשמחה למה באתי הביתה. אמרתי לה שהתקיפו אותי והיא אמרה "אוי וויי, איך אני אספר את זה לאבא?". אלה היו המילים האחרונות שאי פעם נאמרו בינינו על הנושא. למרות שהיא היתה אישה מדהימה ולמרות שהיינו חברות טובות, על הנושא הזה לא דיברנו יותר אף פעם. הבנתי שאין לי לגיטימציה לדבר על מה שקרה לי גם עם אחרים.

זה עדיין נתקע לי בגרון לפעמים

עברו 54 שנים מאז האונס. בהתחלה שתקתי בגלל הבושה והחולשה. לא יכלתי לראות את עצמי כקורבן. אחר כך שתקתי כי לא רציתי להכאיב להורים שלי, בהמשך רציתי להגן על הזוגיות שלי ואחר כך לשמור על הילדים שלי. שתקתי כי רציתי לשכוח.

כשמתלוננות נחשפות אחרי עשרות שנים, שואלים אותן "איפה היית?", "למה שתקת?", "מה נזכרת עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן?". השאלות האלה היו המוטיבציה הראשונה שלי להעלות את הנושא. במשך שנים ראיתי את התגובות האלה והרגשתי שכל הפיוזים קופצים לי, אבל מצד שני אף פעם לא מצאתי הצדקה לספר על מה שקרה לי.

לפני כשנה התחלתי לעבוד עם הכוריאוגרף אליק ניב ועם קבוצה של נשים על היצירה החדשה שלו, "מאמו", שעוסקת בבחינה מחודשת של תופעות, אירועים ובחירות שליוו והכתיבו את החיים שלנו. בתהליך העבודה התחלתי לדבר בפעם הראשונה על האונס שעברתי, ובמופע אני עושה מונולוג שכתבתי. לפני כן לא דיברתי על זה עם אף אחד. יש בזה מרכיב תרפויטי, זה עושה לי המון טוב שאני סוף סוף יכולה לדבר על זה.

לפעמים בהופעות אני אומרת את המונולוג בצורה שוטפת ולפעמים זה נתקע לי בגרון. עד היום זה קשה לי. בזכות מאמו התחלתי ללכת לטיפול, כי הבנתי שאני סוחבת איתי דברים שצריך לטפל בהם.

היום אני מצליחה לדבר על זה ולהישאר בחיים. כשמנרמלים את השיח אז גם מגנים את התקיפה - אם שותקים, התקיפה מוגנת. לקח לי 53 שנים, אבל היום אני מבינה שזאת לא בושה ושאני לא אשמה.