על המיטה. רופסת כמו בובת סמרטוטים מבפנים. מחייכת מבחוץ. מרגישה איך הנפש שלי מתנתקת ומרחפת מעליי, רואה אותה למעלה. אותי. המסכות חזקות יותר, החיוך והאיפור והמילים והמגע, וכל מה שיגרום לו להרגיש כאילו דבר לא חשוב מלבדו. שאני שלו. עוד שעה יבוא אחר, וההצגה תמשיך, היא חייבת להימשך. לא משנה מה צפוי לי, לא משנה מי. אין לי מושג אפילו מי יגיע. מה יעשה בי. מה יישאר ממני אחריו.
הוא יורק עליי, זה מה שעושה לו את זה, מושך בשערות עד שאני מתיישבת ואז חונק. אבל אני מזמן לא שם, רק בובת מין אנושית. אני מרחפת למעלה, מנותקת. משתנקת, אין לי אוויר, פתאום אני חוזרת לגופי, למציאות. מבינה איפה אני נמצאת. מבינה מה קורה איתי. מזייפת חיוך בכל הכוח. הוא משחרר את צווארי. אבל לי כבר נגמר האוויר מזמן.
הבא בתור. שטרות נדחפים לי לתוך ההלבשה התחתונה, הוא מספר לי איך הוא קונה אותי, אחרי כל אקט דוחף שטר נוסף לחזייה. הוא יוצא, אחר נכנס. ככה זה תמיד. דלת נסגרת דלת נפתחת. אני על הרצפה, מרוחה בדמעות ואיפור ומה לא, ושניים מעליי. זה אפילו לא סוכם. הוא מפצה בכמה שטרות נוספים. כאילו הם פלסטרים לנפש הפצועה שלי.
סוף היום, זרוקה על המיטה באיזה שלטר בדרום תל אביב, השטרות מונחות בתיק. לא מעניינות אפילו. עד מחר, כשאצטרך אותם להישרדות. בינתיים נשארנו רק אני והבדידות. והשריטות. והפלשבקים.
הזנות היא ההישרדות שלי. וכל פעם אני בורחת ממנה וחוזרת היישר אל ידיה המושטות. בעולם שבו לא נותר לי דבר וכולם הפנו לי עורף היא הייתה לחברה הכי טובה שלי. הייתה לי לאבא ואמא, וסמים, ומקום מפלט. הכול. אבל היא לקחה לי הכול. היא לקחה לי אותי. את הכבוד שלי. את צלם האנוש שלי. את היכולת לחייך באמת. ולנשום. ולהרגיש. הפכה אותי לאוסף איברים רופסים, ולדמות פיקטיבית על פי הזמנה.
אל תקראו לי עובדת מין. לא לי ולא לחברות שלי. אל תקראו למה שרצח לי את הנפש – עבודה. למה שכמעט גרם לי למצוא את מותי. היום אני כבר לא שם, אבל השריטות נותרו. הפלשבקים. החלומות. הסיוטים. היכולת לנהל מערכת יחסים שפויה. היכולת לבטוח, לאהוב. להרגיש נאהבת. ראויה. זנות זו לא עבודה. זה אונס מתמשך ורצח נפשי בכל פעם מחדש. וכל הכסף בעולם לא שווה את זה.
כשהייתי שם יכולתי לשכנע את כולם כמה זה טוב לי, זה היה החמצן שלי. הסמים שלי. אבל במקביל איבדתי את עצמי. רק כשהתרחקתי מהמקום הזה, לאט לאט, והתחלתי להתפכח, הבנתי כמה הרסני זה היה עבורי. הבנתי את מה שאמרו לי חברות שכבר לא היו שם, הבנתי למה החברות שעוד שם לא יבינו.
אז אל תקראו לי עובדת מין. זנות זו לא בחירה. זנות זה הרס עצמי שצרכני הזנות מזינים בכל שעה מחדש. אני לא עבדתי בזנות. אני נפלתי לזנות. נפלתי חזק ועמוק וכואב עד שכבר לא יכולתי לכאוב יותר. אני היום בת 19. רוב הדברים שתיארתי קרו כשהייתי קטינה.
עכשיו אני מתחילה לאוורר את הפצעים ולחשוף אותם לאור. בשקט, באהבה ובחמלה. רק עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה נפלתי חזק. עד כמה זנות זו לא עבודה, עד כמה זו עבדות.