לקראת העלייה של העונה האחרונה של "בנות" שתעלה בעוד כחודש, התראיינה יוצרת הסדרה לגיליון פברואר של מגזין ניילון. דנהאם, שבמקרה או לא, הפכה לאחת הפנים הכי מוכרות של הפמיניזם באמריקה, מנסה לסכם את שמונה השנים האחרונות בהן עבדה על הסדרה. אך בעיקר מתוודה על היחס הלא שוויוני לנשים בתהליך הכתיבה והליהוק של "בנות".
"הייתי עושה את הדברים אחרת אם הייתי יכולה להתחיל מהתחלה", מסבירה דנהאם בראיון ומביעה חרטה על הבחירה לכתוב על חייהן של ארבע נשים לבנות ממגזרים די דומים, כשלא פעם הוטחה כלפיה ביקורת על מחסור של ייצוג הולם של נשים ממעמדות ומוצאים שונים שגם אם הופיעו בסדרה, נעלמו אחרי פרק או שניים.
"הרגשתי שכל אחת מהדמויות היא סוג של הרחבה שלי", ממשיכה דנהאם להסביר: "חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ניסיתי לכתוב על ניסיון של משהו שאני לא יודעת ולא ניסיתי לשלב דמות של אישה שחורה, כשאני לא מבינה את החוויה שלה בברוקלין ההיפסטרית. זו הייתה החלטה חצי נאיבית אבל בעיקר לא נאורה מצדי".
דנהאם, שהחלה לכתוב את הפיילוט של "בנות" רק בגיל 23, מצהירה שהסדרה הבאה שלה ללא ספק תפצה על בחירות העבר שלה וכבר בהפקות בהן היא לוקחת חלק בהווה – היא מתעקשת על קאסט מגוון תרבותית וכן, להעלות את הנושא הזה לשיח הציבורי שכבר עכשיו משתנה. אנחנו רק מקוות שהמגמה הזו תתעצם.
אבל בראיון הזה דנהאם לא רק מעבירה מסר חשוב בכל מה שקשור לגזענות וחוסר גיוון בעולם התרבות. כמעט ואי אפשר להתעלם מהבחירות האומנותיות שלה בכל מה שקשור לצילומים. החל מהדרישה הקבועה שלה לא לרטש את התמונות בהן היא מצולמת, הרצון ללבוש בגדים חושפניים ונועזים בלי להתנצל ובלי לא לנסות "לדגמן" אותם. ללינה פשוט לא אכפת. וגם לנו לא צריך להיות.
"אני לא יודעת מה מישהו חושב כשהוא מסתכל עליי, והדבר הכי מגניב – זאת לא הבעיה שלי", היא מתייחסת לסוגיה הזו בהומור שאופייני לה ומסבירה שהיא למדה לא להטריד את עצמה בנוגע למה שחושבים עליה. "כאישה בתעשייה דומיננטית של גברים, אני הכי טובה כשהיא לא מנסה להתחבב על כולם".