מתחילת השנה עברו רק חודשיים וכבר חמש נשים נרצחו. ארבע מהן בשבועיים האחרונים. אמש (ג') זה קרה שוב. הפעם באשדוד. עושה רושם שרצח נשים הפך להיות משהו שבשגרה. בגל האלימות ששוטף את המדינה, זו שמופנית כלפי נשים, כך נראה, כבר פחות מעניינת. נשים נרצחות או מותקפות – וכולם שותקים.
האישה שנרצחה אמש היא מאשדוד. לפניה נרצחה מישהי מנס ציונה ועוד אחת מלוד. מפת הארץ מסומנת בדם של נשים שלא עשו עוול לאיש. כשהמחאות על הפיכה משטרית הולכות וגוברות, יש חיים שבאבחת סכין נגדעים. אבל מתברר שכ-22 נשים שמוקרבות בשנה לא מוציאות אלפים לרחובות.
איך נעשינו למדינה שבה גברים רוצחים נשים כאילו מדובר בספורט לאומי? איך מדינה מתוקנת, שבה עשרות אלפים נאבקים בשל חשש ממהפכה משפטית, לא מוטרדת מרצח של אישה בפעם הרביעית מזה שבועיים? למה לא מקיימים דיוני חירום בכנסת? בפתיחת ישיבת הממשלה? האם הפכנו למדינה אטומה? האם איבדנו צלם אנוש?
רצח נשים חייב לעלות לסדר היום ולא רק בוועדה למעמד האישה. בוועדת הכספים צריך לחשוב איך הופכים את התקציב הקרוב למגדרי; בוועדת החינוך יש להכניס תוכניות לימוד רלוונטיות ואולי לעמוד דקה דומיה לזכרן - כדי שזה יחלחל בגיל הצעיר; בוועדה לביטחון לאומי רצוי לבדוק איך מחזירים את הביטחון לנשים – שהן 51% מהאוכלוסייה.
בתוך המחאה על המהפכה המשפטית המאבק על חייהן של נשים נזנח. חשוב לזכור שהרבה שמערכת המשפט היא גם זו שמשחררת עברייני אלימות חזרה לחיים, בלי טיפול ושיקום ראויים. רצוי וראוי שהרפורמה במערכת המשפט תדאג לטפל גם בזה. שתכניס עוד ועוד שופטים מכווני מטרה להפוך את הפשעים כלפי נשים למשתלמים הרבה פחות.
המערכת הזו גם חייבת להכיר בטיפול ושיקום של גברים אלימים. לא רק הקצאת משאבים לכך, אלא חקיקה הדורשת כפיית טיפול לעצורים בכלא לפני שהם חוזרים למשפחותיהם. בסופו של יום, מדינה מתוקנת היא מדינה שבה גם נשים זכאיות לביטחון ולהגנה במרחב האישי והציבורי. לכל אחת מהנשים האלו יש סיפור שראוי שיסופר. צריך לפרסם אותו, כי הן הפנים למאבק באלימות. כי אם אנחנו לא נדבר - מקבלי ההחלטות לא יעשו דבר.
הכותבת היא יועצת ראש העיר אשדוד לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי