השבוע, שתי נשים אהובות שברו לנו את הלב ללא רחמים. הכל התחיל בראיון עם קים קרדשיאן שהכריזה שהיא לא פמיניסטית. חשבנו שנצליח להתאושש, אבל אז הצטרפה אליה שרה ג'סיקה פרקר וריסקה אותנו סופית. אנחנו לא מתנגדות כמובן לחופש הביטוי, אבל לא מצליחות להבין מה גורם לשתי נשים אייקוניות, שהן סמל להצלחה בכל קנה מידה אפשרי להתנער מהטייטל הזה.
גם קים וגם שרה בסופו של דבר, מתפרנסות מלקרוא תיגר על סטריאוטיפים של יופי, על רזון ועל סימני בגרות. הרי כולנו התאהבנו בהן בזכות האומץ שלהן להתעסק במיניות, כי הן מנהלות קריירות בין לאומיות לצד חיי משפחה, כי הן מובילות דעת קהל. והן אחרי הכל – נשים, ששום דבר לא עצר אותן בדרך לפסגה. הפמיניזם בחר בהן ונראה שאף אחת מהשתיים לא ממש נמלאת בגאווה. הן מעדיפות להתנצל ולמרבה הצער, הן לא לבד. אבל האם יש סיכוי שהן טועות?
קים קרדשיאן
מה היא אמרה: "אני לא מהבנות של התנועה לשחרור הפטמה, אני לא אוהבת תיוגים"
קרדשיאן, היא אחת מהדמויות הבולטות בכל מה שקשור למלחמה על דימוי גוף ומיניות משוחררת. וכשהיא לא עסוקה בלצלם את עצמה, היא גם בעלים של מותג אופנה, בשמים ואפליקציות. היא אפילו עתידה להשיק ספר שעוסק, איך לא - באומנות הסלפי. מגזין "פורבס" היוקרתי, הכניס אותה לרשימת המרוויחים הגדולים והשמועות מספרות שההון הפרטי שלה נאמד בכ-130 מיליון דולר. בקיצור קים, יש לנו תחושה שאת לא ממש הטיפוס של שטיפת כלים וסתימת פיות.
שרה ג'סיקה פרקר
מה היא אמרה: "אני לא פמיניסטית"
אנחנו מודות שלפעמים קשה לנו להפריד בינה לבין קארי בראדשו ובצדק. במשך שש עונות של הסדרה "סקס והעיר הגדולה", פרקר חשפה את הסודות הכי כמוסים של הנשיות והוכיחה שאין לנו במה להתבייש. מבלי לשים לב, היא הפכה למודל חיקוי האולטימטיבי. היא גם אמא לשתי תאומות ואנחנו בטוחות שמנהל הבנק שלה ככל הנראה לא לחוץ כמו שלנו, ואנחנו הכי מפרגנות. יותר מזה, היא מתנדבת בארגון יוניצ"ף כך שתחומי העניין שלה הם הרבה יותר מקניית נעליים.
קלי קלארקסון
מה היא אמרה: "לא הייתי קוראת לעצמי פמיניסטית – זה חזק מדי"
קלארקסון טוענת שהיא לא יכולה להיות פמיניסטית כי חשוב לה שיהיה לה גבר דומיננטי בחיים שלה ושהיא לא רוצה להיתפס כביצ'ית שונאת גברים. מה שמעיד בעיקר על חוסר הבנת המושג – פמיניזם ולא הצהרה מבוססת אידיאלוגיה. חסכנו לקלארקסון התעסקות מיותרת עם מילון אנגלי-אנגלי ורק רצינו לחדד שחלק נכבד מהפמיניסטיות הן גם סטרייטיות, כך שלשנוא גברים זה קצת פרדוקסלי.
לאנה דל ריי
מה היא אמרה: "בשבילי, כל העיסוק בפמיניזם הוא פשוט לא קונספט מעניין".
דל ריי מודה שיש לה תחומי עניין יותר חשובים בחיים ושהיא מעדיפה להתמקד במחשבות על העתיד. שזה אחלה, רק מפתיע שפמיניזם זה עניין שולי לאישה שהיא לא בידיוק "מוחלשת". דל ריי הוציאה כבר חמישה אלבומים מוצלחים ומתחזקת מיני-קריירת דוגמנות. אז רק היינו שמחות לדעת אם העתיד שלה כולל פערי שכר, תרבות אונס או סתם הפרעות אכילה.
סוזן סרנדון
מה היא אמרה: "אני חושבת שאני הומניסטית, כי פמיניזם נשמע מנוכר לאנשים. הם חושבים שפמיניסטיות זו קבוצה של כלבות צורמניות".
כשאת מגדירה את עצמך פעילה למען קידום זכויות אדם, לנו אישית זה קצת מסריח מצביעות. אי אפשר שלא לתהות, האם את בקטע של שוויון זכויות בין כולם, סוזי? או רק לכל מי שהוא לא כלבה צורמנית?
דמי מור
מה היא אמרה: "אני תומכת נלהבת של נשים, אבל אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור פמיניסטית אלא יותר בתור הומניסטית".
נכון מה שאמרנו על סוזן סרנדון? אז זה. חבובה, את פמיניסטית.
ג'רי האליוול
מה היא אמרה: "זה עניין של תיוג, בשבילי, פמיניזם זו שריפת חזיות לסבית וזה נטול ניצוץ. אני מעדיפה לחגוג את הנשיות שלי".
אנחנו כנראה נצטרך לפתוח קבוצת הסברה מסודרת: "פמיניזם למתחילות לנשות הוליווד", כי חוסר ההבנה התהומי הזה מתחיל להיות מתיש. האליוול, שהתחילה את הקריירה שלה כרקדנית במועדוני לילה והיום כבר זמרת שמכרה ארבעה וחצי מיליון אלבומים לבדה, אמורה להבין למה ההצלחה שלה היא ניצחון פמיניסטי חשוב. בכל מקרה, גם אם היא אוהבת את זה וגם אם לא, הספייס גירלז חזרו לכותרות כשהפכו לאייקון פמיניסטי לוהט עם הלהיט הנצחי שלהן: "וונאבי".
ביורק
מה היא אמרה: "אני לא מדהה עם פמיניזם, אני חושבת שזה יבודד אותי".
עד היום חשבנו שאצל ביורק, להתבודד מגברים זה דווקא סוג של תחביב לאור המערכות היחסים האישיות והמקצועיות הרעועות שלה. לא שזה משנה, כי למי שעדיין לא שמעה: פמיניסטיות לא שונאות גברים.
המיתולוגיות של הארץ
עם זאת, לטנף על המפורסמות מעבר לים זה הכי קל וחבל, כי דווקא יש לנו כמה "גאוות" מקומיות שראוי לציין. בראיון לדנה ספקטור ב-2013, הצהירה רפאלי שהיא לא פמיניסטית ושגבר לא צריך לשטוף כלים. יש סיכוי סביר שבבית משפחת רפאלי – עזרא, אישה אמונה על מלאכת שטיפת הכלים. האם זו בהכרח בר? ספק. אבל כשרפאלי מרוויחה פי כמה יותר מהגבר הממוצע וזוכה להביע את דעתה ברוב כלי התקשורת בארץ ובעולם (ולמישהו אשכרה איכפת) ומעבר לגלאם, היא גם יזמת ואשת עסקים וכיום היא מחזיקה בשותפות במותגי אופנה גדולים. עם כמה שלא נעים להגיד את זה – בר רפאלי, היא ישראלית פורצת דרך והיא לא לבד.
גם אנה ארונוב נפלה בלשונה: " אני אישה ואני צריכה לפעמים לסתום את הפה. כשגבר מדבר, את יכולה לסתום. לא צריכה להגיד את הדעה שלך כל הזמן". אין ספק שהמשפט הזה הפך אותה למאוד פופולארית, לא בהכרח בחוגים שהיינו שמחות להיות חלק מהם.
השורה התחתונה היא, שהתנועה הפמיניסטית סובלת מיחסי ציבור גרועים ולא בצדק. במקום להוקיר את המאבקים שלה לאורך ההיסטוריה, זוכרים לתנועה מיתוסים שקריים על שריפת חזיות וצליבת גברים. המלחמה על השוויון הכל כך בסיסי, תורגמה להתנהגות שמונעת מרגשי נחיתות וזעם אומלל. איך קרה שנשים מובילות מתנערות מהתואר הזה ובורחות ממנו כמו מאש? ולמה אקט של שטיפת כלים הפך להיות שיח מגדרי?
