שרון (שם בדוי) הותקפה מינית לפני שלושים שנה, אבל מרגישה כאילו זה קרה לה רק אתמול. "הייתי חיילת ועליתי על טרמפ מתוך הישוב בו גרתי בנגב, זה היה משהו לגמרי רגיל שעשינו אז. לקחתי טרמפ לכיוון באר שבע. כבר כשעליתי לאוטו היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר. בזמן הנסיעה הנהג אמר לי שהוא צריך להכנס למזבלה ולשים שם משהו, רק לשנייה. ביקשתי לרדת, אבל לא היה איפה, והוא המשיך וניסה לשכנע אותי שזה רק לשנייה".
"הוא הסתובב שם עם הרכב זמן מה, במדבר. פתאום עצר לרגע, זרק פחית קולה - והמשיך. היתה לי תחושה מאוד רעה", היא משחזרת. "אחר כך הוא עצר באמצע שום מקום. אני כבר פתחתי את חגורת הבטיחות, לקחתי את התיק שלי וברגע שהוא עצר זינקתי מהרכב והתחלתי לרוץ. הוא רדף אחרי, תפס אותי וזרק אותי על הרצפה בכוח. הוא רכן מעלי והחזיר אותי בכוח לאוטו. הוא הוציא ארגז כלי עבודה מהמושב האחורי ואיים עלי שאם לא אעשה מה שהוא אומר לי, הוא יהרוג אותי. הוא ביקש שאפתח את החולצה, שאתפשט. אמרתי לו שאני במחזור והוא לא האמין. הייתי צריכה להראות לו פיזית שיש לי טמפון. זה לא עצר אותו. הוא איים עלי שיהרוג אותי, שיפגע בי, כי הוא יודע איפה אני גרה. כבר דמיינתי את עצמי זוחלת ערומה על הכביש אחרי מעשה".
הקול שלה, שהיה עד עכשיו ענייני, נשבר. היא עוצרת. "אני לא אכנס לכל הפרטים. כשזה נגמר הוא שאל אותי לאן אני רוצה שהוא יקח אותי. הייתי בשוק. ירדתי בפאתי העיר והלכתי כמה קילומטרים לפיקוד דרום ושם התקשרתי למישהי ששירתה איתי, מש"קית ת"ש. היא באה וסיפרתי לה בפרטי פרטים מה קרה. היתה לי תחושה שאם אני אספר לה זה ינקה אותי קצת. הלכתי ככה, מלוכלכת, עם הבגדים הקרועים למשטרה".
העדות במשטרה: "חוויה נוראית וקרה"
"אחד השוטרים לקח אותי מיד למקום עצמו, לעשות סיבוב בשטח. אחרי זה חזרנו לתחנה וגבו ממני עדות, אבל חלק מהפרטים לא זכרתי. זו היתה חוויה נוראית, מפחידה. אני זוכרת את זה כמשהו מאד קר ומנוכר, בלי טיפת נימה אישית. לא בדקו את מצבי הגופני, לא הציעו לי כלום, אפילו לא שתייה. לא ראה אותי צוות רפואי. היום לוקחים לבדיקה בבית חולים, אבל אז כלום לא נעשה בכיוון הזה. הכל נעשה אחד על אחד, בלי מישהו נוסף בחדר".
"העדות נגבתה ותועדה בכתב יד, לאט, אני מול שוטר, במצב הגופני הכי נמוך שלי. זה התחיל בבוקר ונגמר בערב, כל הזמן הזה לא אכלתי או שתיתי. לא חשבו על זה בכלל. במהלך העדות חזרו אלי כל מיני פרטים. נזכרתי שהוא שתה פחית בירה, ואז חזרתי בפעם השנייה לשטח, עוד באותו אחר הצהריים. כשחזרתי שוב לתחנה נערך מסדר תמונות ארוך ומעייף. כשהכל נגמר פשוט יצאתי מהתחנה. לא שאלו אם להסיע אותי לאנשהו, אם ליידע מישהו, או בכלל התעניינו לאן אני צריכה להגיע. שלחו אותי הביתה, לא ביררו מה קורה איתי, לי, כלום.
בזמנו שירתתי באצבע הגליל ותחנת המשטרה היתה בבאר שבע. ובכל זאת, לא היתה להם שום בעיה להזעיק אותי שוב ושוב במהלך השירות כדי להגיע לתחנה שוב, באוטובוסים. בלי סיוע, בלי כלום. "תבואי לתת עדות, תבואי עוד פעם, תבואי למסדר זיהוי". בסוף אבא שלי התערב ואמר להם שלא לקרוא לי עד שיש משהו ודאי. מסתבר שהוא פגע בעוד שתי בחורות ואחת מהן זיהתה אותו ברחוב. הוא ניסה להתאבד במעצר, לא הצליח לו".
"לפני המשפט היתה לי הכנה פגישת הכנה עם התובע מטעם הפרקליטות. התובע אמר שמכל השלוש בנות, הנאשם מודה שאחת הוא אנס, אחת הוא הטריד, ואני – הוא טוען שאני הייתי בהסכמה," היא אומרת ושותקת לרגע. "אף אחת מהנפגעות האחרות לא נתנה עדות. התובע עבר איתי על העדות שלי והיה איתי במשפט. אבא שלי נשאר בחוץ, זה היה דיון בדלתיים סגורות. אחר כך קיבלתי מכתב הוקרה מהפרקליט על העדות שלי, על המהימנות שלי. על ההרשעה קראתי בעיתון. הוא נכנס לכלא ל14 שנים אחרי זה, מה שהיה חסר תקדים מבחינת העונש".
"התלונה נתנה לי תחושה של כח"
"לקח לי זמן לספר למשפחה שלי. בשבת הראשונה לא יצאתי הביתה, אבל בשבת השניה אספתי את המשפחה שלי וסיפרתי להם. היה לי חשוב לאורך השנים שמי שקרוב אלי, בני זוג או חברים קרובים, שידע. היו לי דברים שהיה לי קשה להתמודד איתם, היה לי ברור שכדי להתמודד עם החרדות האלו אני צריכה תמיכה. אני לא יכולה לקחת טרמפים או לחכות למישהו בתחנה, לא יכולתי לתת לקושי הזה להשאר סתום. קיבלתי תמיכה מהמשפחה, אבל לא דיברתי איתם אף פעם על איך שהם הרגישו. אמא שלי מתה צעירה, ולא דיברתי איתה אף פעם על זה. אבא שלי ליווה אותי היה מאד רציונלי, קר. הוא לא סיפר לי איך הוא הרגיש".
הקושי, היא אומרת, נשאר. "גם עכשיו, כשהבנים שלי כבר בתיכון, היה לי קשה. בישוב שבו אני גרה היום נוסעים בטרמפים, ואני אף פעם לא הרשיתי להם לקחת טרמפ. זה היה טאבו מבחינתי, ויצר חיכוכים לא נעימים במשפחה. בשלב מסויים הושבתי אותם וסיפרתי להם. זה היה קשה אבל בלתי נמנע. קשה להסתיר דברים כאלה, במיוחד מהיקרים לי".
"התגובה של החברים הקרובים, של בני הזוג, היתה מאד מעריכה. אני אף פעם לא הרגשתי שגרמתי לזה, שהיה בי משהו שיצר את הסיטואציה הזאת או שיכולתי לפעול אחרת ולא עשיתי. אני חושבת שעצם זה שניסיתי לברוח נתן לי תחושה של כוח. קפאתי בנקודות מסויימות, אבל כן הייתי אקטיבית ברמה שתרמה להתמודדות שלי. הלכתי למשטרה, נתתי עדות, גרמתי למשהו אחרי. לא נשארתי עם זה ופחדתי ממנו. זה תרם להערכה של הסביבה כלפי. לא הרגשתי שמרחמים עלי או שאני מסכנה. אף פעם לא".
87% מהתיקים נסגרים
המקרה של שרון חריג בהרבה בחינות. ראשית, לפי נתוני מרכזי הסיוע, אחוז מבין הפגיעות המיניות מתרחשות בטרמפ. כ10% מהתקיפות המיניות של בגירים נעשות על ידי זר, השאר על ידי אנשים המוכרים ברמה זו או אחרת לנפגע. שרון פנתה למשטרה מיד, בעוד רק כ20% מהנפגעות הבגירות פונות לסיוע כשבוע לאחר הפגיעה, הרוב פונות לסיוע רק כחודש או יותר לאחריה. שרון זכתה לצדק, אולם 87% מהתיקים שנפתחים בפרקליטות על עבירות מין נסגרים מבלי הגשת כתב אישום.
התירוץ שלו, לעומת זאת, הוא אותה התירוץ: "המעשים היו בהסכמה". "היא ביקשה את זה, היא התלבשה חשוף, היא שתתה, היא יצאה למרחב הציבורי, ואני לא הבנתי". הם תמיד מבינים. הם מבינים כשהם מאיימים בכלי עבודה וכשהם מאיימים בסנקציות חברתיות. הפגיעה היא אותה הפגיעה, הסיפור של שרון הוא חלק מתמונה רחבה ומטרידה של אלימות כלפי נשים ותרבות שמאפשרת תמיד לטעון בדיעבד שהיתה הסכמה ושהאחריות להשמר תמיד, בלי להרפות לרגע, עד המוות, מוטלת על האישה.
הערב (ה') בשעה 18:30 תצא צעדה מכיכר רבין לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. הצעדה תגיע לרחבת הסינמטק, שם תערך עצרת ב19:45 ותצא קריאה חד משמעית – עד כאן, די לאלימות נגד נשים. 30 שנה ואנסים עדיין מזמרים את אותו הפזמון, ואנחנו כחברה חייבים לשים גבול, להוקיע, להסביר, לחנך ולהאבק על עולם בטוח יותר.
הצעדה מאורגנת על ידי מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, בשיתוף עיריית תל אביב ועמותת רוח נשית.