הגל הראשון של קמפיין metoo# תפס את העולם בהפתעה. אחרי שנים רבות של מאבקי חקיקה, ויכוחים פוליטיים והתייחסויות מבזות – הכף נטתה בפתאומיות לצידן של הנשים. בעולם הקפיטליסטי שלנו, מן הסתם לא מדובר במצפון פוליטי שהתעורר פתאום בליבם ההומה של הטייקונים. איכשהו, גיבוי מטרידנים מיניים הפך לעול כלכלי בסוג מסוים של תעשיות. כשעורכת הדין האמריקאית אניטה היל הגישה ב-1991 את התלונה המפורסמת הראשונה בגין הטרדה מינית (נגד המועמד דאז לבית המשפט העליון האמריקאי, קלרנס תומאס) היא נתקלה בחומה בצורה של גינוי ולגלוג. ב-2017 זכינו לראות איך כמה לבנים מתנדנדות ונופלות מהחומה הזו.
כאשר מרבית הנשים ברחבי העולם יכולות להצמיד לשמן את ההאשטג "גםאני" במצפון נקי, מתקבלת תמונה מצמררת. הרשתות החברתיות אפשרו לנשים להשמיע את קולן, הכוכבות הגדולות נתנו לקמפיין שמות ופנים – והנורמה של השתקת הנשים קרסה לתוך עצמה. ברעש ההתלהבות והאופוריה הוחרשו הקולות השמרניים והמוכרים שקראו לנשים לשתוק, להיזהר, להפסיק לעשות גלים ולהרגיז את הגברים שמנהלים את העולם.
אבל מה יהיה עכשיו, כשהגל הגדול הולך ודועך? הבעיה הגדולה ביותר היא שהאשטג ויראלי הוא רק האשטג ויראלי – אירוע שמתרחש במרחב הווירטואלי וסופו ידוע מראש. הדרמה המרגשת של metoo# יכולה להתפוגג בקלות ולפנות את מקומה לסיפור הלוהט הבא. בימים אלה המאבק על שינוי הנורמות עובר מזירת הרשתות החברתיות אל זירות תקשורת מסורתיות יותר, שאינן נוטות לצאת מגדרן כדי להשמיע קולות של מרידה נשית. ובכלל, מי ייצג את הנשים במדיה המסורתית? מכיוון שלא מדובר במאבק פוליטי מאורגן, אי אפשר למנות דוברות רשמיות עם דף מסרים אחיד.
גברים מסגבירים, נשים משתיקות
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שהנשים יפנו את מקומן ברוב נימוס לכל שוחרי טובתן. כבר אנחנו פוגשים גברים מעידן הקרח שמסבירים לנשים בסבלנות שאף אחד לא ירצה להעסיק אותן אם הן ימשיכו לעצבן (כאילו שמישהו יכול לוותר על כוח העבודה הזול והיעיל בתולדות האנושות); כבר מופיעות דודות חביבות שמגישות לנו שלל שיטות בדוקות נגד הטרדה מינית כגון שתיית אלכוהול מדודה, לבוש צנוע ואסרטיביות נשית נעימה (כאילו שזה אי פעם עזר למישהי בעולם). וכמובן: כו-לם דואגים לגוף היצירה המהמם של המטרידים שייגרע לנצח מאוצר התרבות האנושית (כאילו שאפשר באמת לצנזר יצירות גאוניות בעידן שלנו).
המסר של metoo# התפשט במספרים גדולים בגלל שהוא היה עמום וכללי. הנשים יכלו לדבר כגוש אחד ולהשמיע צעקה גדולה בעיקר מכיוון שלא הוגדרה כל הפרדה בין נגיעה לא רצויה לבין מעשה אונס אלים. אבל בעולם האמיתי כל מקרה שונה מרעהו, והנשים ממשיכות להיות מבודדות ופגיעות. קמפיין metoo# השמיע את קולן של הנשים אבל לא שינה את הכלים המעשיים שעומדים לרשותן. רוב המטרידים אינם מפורסמים, כך שהמעסיקים יכולים להמשיך לגבות את המטרידים ולסמן את המתלוננות. במצבים פליליים המתלוננות ימשיכו לאכול חצץ, כי מערכות המשטרה והמשפט לא עברו שום שינוי.
כולנו עמדנו פעורי פה – מי בשמחה ומי בזוועה – מול הגל האדיר שהפיל מלכים ושועים בתעשיות שונות. אבל איך מתרגמים את הכוח הזה לשינוי ממשי במציאות החיים של כולנו? התשובות עדיין נמצאות הרחק מהישג ידינו ורק הזמן יקבע אם מדובר באפיזודה חולפת או בהתחלה של שינוי אמיתי.
כדי לא לצאת עם מסר מייאש, הנה כמה צעדים ממשיים שגברים ונשים יכולים לבחור בהם ממש מעכשיו כדי להרבות טוב בעולם:
1. אל תסבירו לה מה היא אמורה להרגיש
אין שום צורך לתרגם את החוויה עבור המוטרדת ולהסביר לה מה היא 'יכלה' להגיד והייתה 'צריכה' לעשות. היא גם לא חייבת 'להבין' את המטריד ולדאוג לאשתו וילדיו.
2. אל תעמדו מנגד
אלו מבינינו שניחנו באסרטיביות יתרה מוזמנים להגיד כמה מילים לדוש של המשרד. ואם אתם עדים להטרדה מינית או לדיבור סקסיסטי ומבזה - זה לא אמור לעבור בשלום.
3. דווחו על הטרדות
למרות הסיכון... מי שמסוגלת צריכה להתלונן, כי זה לא ייגמר אם לא נדבר.
4. שפרו את הסביבה הארגונית
למי מדווחים על הטרדות מיניות במקום העבודה שלכם? ומתי הועברה הדרכה בנושא? בקשו לאוורר את הנהלים במקום העבודה שלכם. זה החוק!
5. שדרגו את הדור הבא
עכשיו זה הזמן להתחיל לחנך ילדים וילדות, נערים ונערות. כך תחסכו לכולנו את גל #metoo של 2037.
6. גברים חמודים, אתם תופסים הרבה שטח!
יהיה ממש נחמד אם תשתדלו לא ללכת קרוב מדי לבחורות בודדות בלילה חשוך, אם תנמיכו טיפה את הקול בישיבת הצוות הבאה, אם תסגרו קצת את הרגליים באוטובוס...לא חובה, סתם בקטע של חביבות אנושית.