גבי ויניצקי (28) מתל אביב אומנם נולדה בישראל, אבל גדלה בבית רוסי. הוריה עלו מאוקראינה בשנת 1991, כך שלמרות שנחשפה לתרבות הישראלית - בבית קבלה חינוך רוסי. כמו לא מעט מבני העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר גם ויניצקי הרגישה, לדבריה, שהיא אף פעם לא פה ולא שם.
לפני כשנתיים נחשפה ויניצקי לקבוצת פייסבוק בשם "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" ולמאות סיפורי עליה שחלקו חברות הקבוצה. לאחר שקראה אותם בשקיקה החליטה לקבץ את הסיפורים לספר "חבר העולות", אותו הגישה כעבודת הגמר שלה בהנחיית גולן גפני בחוג לתקשורת חזותית של המכון הטכנולוגי חולון Hit. הנה כמה מהסיפורים.
ניסיתי
"ניסיתי, באמת ניסיתי בכל הכוח להיות חלק מהחברה הישראלית. ניסיתי שוב ושוב ונכשלתי. ניסיתי עד כמה שיכולתי עד שהרמתי ידיים. אני מקנאה באלה שהצליחו, לכם כנראה הרבה יותר קל עכשיו. אני מי שאני וזה מה שיש. אני גרה פה אבל הלב נשאר שם. ואם שלושים שנה בישראל לא שינו את זה, שום דבר כבר לא ישנה את זה. אני לתמיד אישאר דור 1.5 שלא באמת פה ולא באמת שם".
הקראת שמות
"בואו נשים על השולחן את אחת החוויות הקשות, המשפילות והלא מדוברות מספיק של חווית העלייה. הקראת שמות! הקראת, הפאקינג שמות! ותודה להורים שלי, שהתעקשו לשמור על כבודו המיותר של השם המלא, ליובוב דרנובסקאיה. מי שלא עיברת היה צריך לספר את כל אילן היוחסין של השם שלו, לפרק אותו להברות ואולי אחרי חודש היו שניים שיקראו לך בשם שלך. מי שעברת לעגו ש'הוא לא נראה', וזה לא הגיוני ולא מתאים לך, כן מתאים לך. רועי זה יוריי, ואיגור זה יגאל, ודניאל או דין זה דימה, ואור, או אורה, זה סבטלנההההה, מה את מנסה לשחק אותה צברית. היו את הרוב שקראו לי לובה, לוביה, שזה מאכל בטריפוליטאית, ואולי בזכות זה זכיתי לזיווג טריפוליטאי הגון, והיו את הרוב המוחלט של הצברים, שקראו לי בשם המלא 'תזכירי-לי-איך-קוראים לך-לובה-אולגה-סבטלנה-לא משנה גם ככה הכל אותו דבר דרנובסקי'. תהליך ההטמעות היה כל כך מוצלח, שאחרי זמן מה, ברגע שהייתי מזהה את המבט החלול של 'אלוהים אין לי מושג איך קוראים לרוסיה הזאת', את המילים האחרונות 'לא-משנה-הכל-אותו-דבר' הייתי כבר משלימה בעצמי.
"בצבא היו מגיעים לשם שלי ועומדים כחצי דקת דומיה - עד שהקורבן האומלל שצריך להקריא את השם יבחר מתוך רשימת הטעויות שיש לו בראש"
כל שיעור, טקס עינוי לנפש ולזהות בדמות פעולה תמימה כמו הקראת שמות. כל מסגרת, עלייה מחדש, יסודי, תיכון וכו'. בצבא היו מגיעים לשם שלי ועומדים כחצי דקת דומיה - עד שהקורבן האומלל שצריך להקריא את השם יבחר מתוך רשימת הטעויות שיש לו בראש. בתואר קנה המידה של טקס ההשפלה גדל אקספוננציאלית עם 200 סטודנטים באולם העדים להשפלתי וזרותי. אז כבר הייתי מיומנת עם עשור וחצי של ניסיון הטמעת השם הזר, והפכתי את חרדת הקראת השמות שלי למקצוע. אין מצב שלא הייתי מגיעה להרצאה ויושבת ראשונה, וצועקת 'כן' מהדהד רק כשלשונו של המרצה הייתה מתבלבלת בתוך חלל הפה.
חלום שלי להיות עדן או נטע, או משהו קטן, מתנגן ולא מאיים כזה, אבל עם כל הקושי, לא הצלחתי להביא את עצמי להחליף את השם הפרטי. הרגשתי שזה מן בסיס עמוק שאני נאחזת בו, שאם אחליף איכנע למשהו שאני בכלל לא יודעת מהו".
סשה
"אמא שלי הצליחה להכניס אותי לגן בקיבוץ שבו עבדה, וככה הייתי ילדת העולים היחידה בגן. יום אחד הגעתי לגן והודעתי שלא קוראים לי יותר סשה, אלא שושנה. ההורים שלי גילו על זה רק בדיעבד, ונשארתי עם השם שושנה עד כיתה י'. פאקינג שושנה פוסטילניק".
אני צברית
"חשבתי לשנות את השם ליעל וסיפרתי לחברות החדשות שאני נולדתי בארץ, פשוט כשהייתי תינוקת ההורים חזרו לרוסיה לכמה שנים כי הייתה להם ילדה שמתה, כנראה בתת המודע רציתי להמית את היאנה הישנה ולהחיות צברית חדשה בגרסה משופרת. כשהייתי מביאה חברים הביתה הייתי מכסה את כל הספרים ברוסית בתמונות, ואת השמות של בני משפחתי עברתתי מבלי שידעו על זה, למשל את השם של אחותי ורוניקה שיניתי לרוני. בעצם כל מה שהיה חשוב לי זה להשתלב, להיות מקובלת, אהובה ולא בגלל המוצא שלי אלא פשוט ככה, כי אני אני".
עולה חדשה
"כמעט שלושים שנה אחרי, עובדת במשרד ממשלתי במשרה סבבה לגמרי, מגיע שר חדש להכיר את עובדי המשרד ועושה סיבוב בין המשרדים. נכנס לשלי ואני קמה מהכיסא, לוחצת לו את היד ומציגה את עצמי, 'סשה'. הוא חוזר על שמי בקול רם עם מבטא רוסי מזויף, 'כמה זמן את בארץ?'. אני נאלמת דום, הייתי בטוחה שהוא ישאל כמה זמן אני עובדת פה".
"הבנתי שכדי לשרוד עדיף להיות כמה שפחות רוסיה. למדתי עברית תוך שלושה חודשים, התאמנתי על המבטא, החלפתי את כל הבגדים שלי לטייץ וטי-שרט"
ילדה ישראלית
"בהפסקה, אחת הבנות התיישבה לידי והתחילה לשאול שאלות בעברית, לא הבנתי כלום. בסוף היא משכה לי בצמות וקינחה ברוסיה מסריחה. לא ידעתי מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה לא משהו טוב. עדיין זוכרת את הגומיות עם הדובי שהחזיקו את הצמות.
משם זה רק הלך והחמיר ומהר מאוד הבנתי שכדי לשרוד עדיף להיות כמה שפחות רוסיה. למדתי עברית תוך שלושה חודשים, התאמנתי על המבטא, במיוחד על הר', התנערתי מכל סממן רוסי שיכולתי. הפסקתי לדבר רוסית, החלפתי את כל הבגדים שלי לטייץ וטי-שרט והילדה שרקדה בלט הודיעה שהיא שונאת מוזיקה קלאסית".
עונת הרחצה
"חודש אוגוסט הארוך ביותר בחיי. חודש של בדידות ושל חוסר מעש, ורק הליכה ארוכה לחוף הים בקרית חיים. ברגל, כן, הלוך ושוב כי עד מהרה גילינו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם את הנסיעה באוטובוס. ובכלל בשנים הראשונות המרחקים שהלכנו ברגל הם לא ניתנים למדידה ותיאור, ואיכשהו זה היה בסדר ומובן, כי פשוט לא היה כסף! מה שהיה מעניין הוא שכל יום ספרנו עוד משפחה ועוד שתיים שהופיעו על החוף בקריית חיים. ובשנת 1991, כשהחלה עונת הרחצה, החוף היה מכוסה עולים חדשים ולא נשמעה מילה אחת בעברית".
אישה יפה
"אמא שלי אישה יפה, הייתה בגילי כשהגענו, אהבה להתלבש יפה. היא לבשה חצאיות שסבתא תפרה לה, חולצות סטרפלס, אהבה להתאפר, הייתה חטובה. אני זוכרת את ההליכות איתה ברחוב, לא את הביחד, אלא יותר את הקללות שהיו נזרקות לעברנו. הגברים היו מצפצפים מהאוטו ומוציאים את הראש מהחלון ושורקים כמובן, ואיך לא - הרוסיה השרמוטה! הנשים היו צועקות 'מה הגעתן לקחת את הגברים שלנו?'. אני לא הבנתי מה הם רוצים. הסתכלתי על אמא שלי והיא עליי וחייכנו אחת לשנייה. אמא תמיד הייתה אומרת לי 'שיתפוצצו ויתרגלו!'"
חוקים ישראלים
"היה לי מזל שכשהגענו לבאר שבע, אחותי כבר הייתה שנה בארץ וידעה הרבה חוקים 'ישראליים', כך לפני היום הראשון בבית הספר, אחותי קנתה לי את הבגדים הנכונים ונחסך ממני להגיע עם פפיונים או גרביים וסנדלים לכיתה".
היא משלנו
"בין סיום הגן לכיתה א' עברנו לגור במצפה הילה, יישוב שחוץ מאיתנו חיו בו עוד שתי משפחות מבריה"מ. אז גדלתי בסביבה מאוד צברית, ואני כזו ש'לא רואים עליה', גם כששם המשפחה שלי היה פוסטילניק ולא רון - לא ראו עליי. שנים התגאיתי בזה, הייתי רק ישראלית.
התביישתי בזה שאין מזוזה בכניסה לבית, בזה שיש סלה (חזיר) במקרר ושבפסח לא באמת קוראים את ההגדה, ולא הייתי שייכת. מעולם לא ייחסתי את זה לעלייה, אפילו היום אני קצת מפקפקת בעצמי כשאני רוצה לספר לעצמי למה לא הרגשתי שייכת. כי וואלה, לא הייתי ילדה מקובלת - אבל זה לא בגלל העלייה, זה בגללי. כי הייתי סגורה וביישנית ושונה. גדלתי ביישוב קהילתי אבל מעולם לא ידעתי מה זו קהילה, עד השנים האחרונות. כשאמא שלחה אותי להביא כוס סוכר היא לא שלחה אותי לשכנה ליד, אלא ללודמילה, שאומנם גרה כמה בתים מאיתנו, אבל היא 'משלנו'".
"למה למבנים האלה יש פסים כאלה מוזרים במקום החלונות? אלה היו התריסים. מה זה? זה בתי מגורים? כאן גרים אנשים?"
כאן גרים אנשים?
"אמא אומרת לי בהתרגשות: 'תראי, יאן, פלמות (דקלים), פלמות אמיתיות, אף פעם לא ראינו פלמות, אנחנו במזרח התיכון!'.
החולות מתחלפים בנוף עירוני. מעין מבנים חומים ואפורים ניצבים על עמודים, כמו הבית של באבה יאגה המכשפה, אני שואלת: למה למבנים האלה יש פסים כאלה מוזרים במקום החלונות? אלה היו התריסים. מה זה? זה בתי מגורים? כאן גרים אנשים? חבלים עם כביסה בחוץ?
עולים לקומה רביעית ללא מעלית. למה הדירה כל כך קירחת וריקה? הרצפה מאבן ולא מעץ? איפה השטיחים? הקירות לבנים לחלוטין כאילו לא סיימו לשפץ והשאירו טייח. אבל אז הגיע המטבח, במלוא תפארתו, ארונות אחסון גם למטה וגם למעלה, שיש בז' יפיפה, שולחן אוכל, קרמיקה על הקיר, הארונות מותאמים ביניהם וכיור כפול! זה פשוט פלא! ושקיות הפלסטיק הצבעוניות, שנועדו לזבל ולשימוש חד-פעמי, פשוט משוגע לחלוטין, אם היינו נתקלים בכזו שקית שם היינו לא רק שמכבסים אותה אחרי השימוש, כנראה שהיינו שומרים אותה מקופלת יפה ולנצח".
אישה כלואה
"היום אני כבר לא זרה, נכון אני גם לא שייכת, אבל אני כבר לא זרה וזה מה שחשוב! אז תיאורטית עלתה לפה ילדה בת שש עם המון כישרונות ואיי-קיו מעל הממוצע והמון חלומות ומשפחה תומכת ומבוססת, ומעשית יש פה בחורה בת 30 פלוס שעדיין אין לה מושג איפה זה הבית, שלא מימשה עשירית מהפוטנציאל שלה, שמרגישה שנדפקו לה החיים ואין לה מושג איך לתקן אותם, בחורה די אבודה. פעם ראיתי תוכנית בערוץ 8 על אנשים שמרגישים נשים שכלואות בגוף של גברים וההפך, וזה קצת הזכיר לי את עצמי - רוסייה שכלואה בחיים ישראליים".
יצור כלאיים
"את הרוסית ברובה שכחתי. סלדתי מהתרבות הסובייטית וסולדת מהתרבות הרוסית הפוטינית היום (שממילא לא קשורה אליי). סולדת מהשפה שלא נעימה לי באוזן. עם זאת, קיבלתי מתנה מהתרבות הזו: מוניטין של עובדת חרוצה, שלא מחרטטת, לא רואה בעיניים, שקטה, יסודית ומוכשרת. המוניטין של המשמעת הסובייטית פותח לי דלתות במקומות עבודה. האמת שאני יצור כלאיים של התרבות הזו והישראלית: חרוצה אך אסרטיבית, נובחת לפני שאני נושכת, לא מתחנפת לא מחרטטת ומאוד דוגרית במסרים שלי. לא ניגשת לדברים בכפפות משי אך גם לא דוחפת. חמה אך גם קרה. כל הניגודים קיימים בתוכי".
"ביס מהסנדוויץ', פשוט מחריד, טעם החומוס זעזע את עולמי לצמיתות. החינוך הנוקשה לא מאפשר לי פשוט לירוק את הביס שלא טעים, שמא הדיילת בכניסה תיעלב"
אכזבה ראשונה
"נוחתים. הדף אוויר חם ומחניק, בשילוב עם רעש המטוס ברקע. אכזבה ראשונה נרשמה, המבוגרים תיארו אוויר ישראלי כאוויר ים מרענן ומבריא. כל העולים ממוקמים באולם גדול, עם ספסלי כיסאות פלסטיק כתומים וצהובים. בפינת האולם יש סנדוויצ'ים שפשוט אפשר לגשת ולקחת, בחינם. בנוסף כל אחד מקבל דגלון ישראל קטן מפלסטיק. ההתרגשות והעייפות גדולים. ביס מהסנדוויץ', מחריד, פשוט מחריד, לא יודעתי מה לעשות, טעם החומוס זעזע את עולמי לצמיתות. החינוך הנוקשה לא מאפשר לי פשוט לירוק את הביס שלא טעים או לא להמשיך לאכול שמא הדיילת בכניסה תיעלב, אוכלת למרות שלא טעים לי ובהזדמנות הראשונה שלא רואים מחביאה בתיק. מאוכזבת".
סופרמרקט
הסופר או 'סופרמרקט' ברוסית. הייתי כל כך נרגשת מהצבעוניות, מהשפע, מהכמות והמבחר. היה נראה שסבתא שלי חוטפת התקף לב מלראות את כל השפע, בסוף זה היה רק התרגשות ולחץ דם גבוה במיוחד. היא לא הבינה איך יש כל כך הרבה דברים ואף אחד לא חוטף. ואיך בבסטות הירקות והפירות בכמויות כאלו ואף ואחד לא מתנפל על זה. הטעמים החדשים של המזון קשים עבורי, טעם תפוח האדמה מרגיש מתוק לעומת "הרגיל" ששם, החמאה לא טעימה, במשך שנה אכלנו מרגרינה וחשבנו שזו חמאה, כל אלו מגניבים אכזבה וגעגוע לאוכל המוכר הביתי והטוב. אז מצד אחד הגענו לארץ היהודים, הבית שלנו, מצד שני כל כך הרבה שוני, כל כך הרבה זרות, ושוב כל כך הרבה התרגשות ושפע, הכל מורכב ורב שכבתי, אין רע או טוב יש מורכב ויש להתמודד לשרוד להסתגל ולהיטמע".
