אחד הדימויים שעיצבו את ילדותי, שהייתה מזמן, היא התמונה של דני סנדרסון הורס את הבית של ירון לונדון בקליפ של "אצל הדודה והדוד". לאחרונה, אנשים בגילי זכו להכרה וחסד, כשנעשה קאבר לשיר במסגרת התוכן השיווקי של בזק, עם הברקה ליהוקית: במקום סנדרסון, כוכבניות הפופ נועה קירל ואגם בוחבוט. התוצאה גורפת מחמאות מכל כיוון, ובצדק רב – הביצוע מצחיק, הקליפ הורס, החיבור למוצר (בית חכם) גאוני פשוט. ואני רוצה להוסיף עוד מחמאה שאולי לא דוברה עד כה: "אצל הדודה והדוד" בביצוע של אגם ונועה, הוא קליפ שמספק אותי לחלוטין מבחינה פמיניסטית.
להפוך את סנדרסון לשתי נערות זה לא עניין של מה בכך. ההיפוך המגדרי הזה הוא משמעותי - לא חסרו מועמדים בנים, אני מניחה – מסטטיק ובן אל, דרך ערוץ הכיבוד, עומר אדם, האולטרס ועד איב וליר. הפופ הישראלי העכשווי מלא במבצעים גברים שמשדרים בדיוק את מה שהשיר הזה מדבר עליו: החירות לעשות שטויות.
גברים כל הזמן עושים שטויות. ונשים מה?
"אצל הדודה והדוד" הוא שיר כיפי ומצחיק, כי הגיבור שלו מבצע חטא שאין עליו מחילה, ואפילו לא משלם עליו. הוא הורס בית של דודה ודוד שאינם שלו, סתם כי בא לו. הרי אין באמת סיבה טובה לזרוק ספה לבריכה, מאשר הכיף בלראות אותה צפה. זה לא יפה, לא מתחשב, זה איום ונורא – אבל זה קורע. וזה לא משהו שאנחנו רגילים לראות בביצוע נשי.
גברים כל הזמן עושים שטויות לידינו – במוזיקה, בטלוויזיה, בקלנוע (תחשבו על החבורה של סת' רוגן) וגם בחיים הפרטיים, בהם, איכשהוא, כשמישהו לידינו נמצא בארבע בבוקר ערום ושיכור בתוך בריכה של ג'לי דובדבנים, זה בדרך כלל יהיה גבר. נשים, באופן מסורתי, מנותבות לדרכים יותר מהוגנות. תקופות הילדות והנעורים הן בסך הכל הכנה לתפקיד החשוב שהחברה מנתבת אותנו אליו – האמהות. ואמא, כבר צריכה להיות אדם רציני, אחרת שום דבר כאן לא יתקתק, לא?
אז זהו, שלא. לנערות ולנשים מותר למרוד בהנחה הזו – למעשה, חובה עליהן. היות שנשים לא שייכות לעולם הכיף, הן מסווגות כאויבות שלו, הורסות השמחות, הרעיה המבעסת ששואלת את הבעל השובב בארבע בבוקר "איפה היית?". זה תפקיד שלא בחרתי בו, והוא מבעס לי את הצורה. וכשאני מתבוננת מסביב על דימויים תרבותיים, זה כל מה שאני רואה. אם יצירה מציגה לנו נשים כחלק בארוע מהנה ומטופש, הן בדרך כלל ניצבות חסרות שם בו, במסגרת החוויה של הגברים; או שהן ישלמו על הכיף הזה מחיר בסוף הלילה, ויבינו שלא היו צריכות לצאת בכלל.
נשים בתרבות - הן עסק די כבד. אם במוזיקה עסקינן, אז הדיוות הגדולות שרות כמעט תמיד על אהבה, בדרך כלל לא מושגת; או על אמהות (זהבה בן), אלוהים (שרית חדד), והעצמה (מירי מסיקה). אפילו קירל, לוליטה שובבה ככל שתהיה, מכריזה בלהיט הכי גדול שלה ש"יש לי אהבה שתספיק אפילו גם לשניים" – וואוו, זה לא משא קצת כבד בשביל ילדה בת 16? איפה זה ואיפה סטטיק ובן אל קונים שטויות בילו על כביש החוף?
הן לא התכוונו, אבל הן חלק ממהפיכה
דווקא בגלל שאנחנו לא מצפים מנשים להתקשר אחת לשנייה כדי להרוס את הבית של גידי גוב – זה נפלא שקירל ואגם עושות את זה בקליפ. הן חלק ממהפכה, אפילו אם לא התכוונו להיות. כן, אפשר היה לעשות את זה מבלי לסחור במיניות של קיריל בכזו עוצמה (תכלס יכולנו בלי כמה מהמבטים החתוליים שלה למצלמה) ועדיין, התמה המרכזית היא לא מינית. התחושה שמתקבלת בקליפ איננה שנועה ואגם הזמינו את החברה' כדי לפתות מישהו, אלא סתם נראה להן מגניב לגלח ביחד את המקרר של דוד גידי.
בביצוע החדש, השיר הזה יכול להצטרף לכמה הימנונים שנאספו לאורך השנים על כיף של בנות – "אני פרחה" הוא הדוגמא הישראלית, ובלעז, אי אפשר בלי סינדי לאופר ו"בנות רק רוצות להנות שלה". אבל שימו לב – גם במילים של אסי דיין וגם בהמנון של סינדי לאופר, יש כאב מסויים, ידיעה שהמסיבה הזו תגמר ברגע שהגיבורה תתחתן. "בסוף כל פרח'ה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמא ואלף כיווני עשן" הודתה עפרה חזה בתבוסה, וסינדי הזכירה לנו שיש בנים ש"רוצים לקחת נערה יפה ולהחביא אותה מהעולם". לא פשוט. אגם ונועה לא עסוקות במחשבות כאלה, הן מחוייבות לתפקיד השטותניקיות עד לסוף הפזמון, בלי סיום עצוב.
בקיץ האחרון, נמשכתי לידיעה על אישה שנפצעה כשנפלה מהבמה בהופעה של גאנז אנד רוזס בתל אביב, לאחר שניסתה לטפס עליה, ואולי לעשות סטייג' דייבינג. "איזו מטומטמת", היה הדבר הראשון שמלמלתי לעצמי, ומיד תיקנתי, "איזו מטומטמת נהדרת!". התרגלתי לגברים שעושים שטויות, אבל אישה שלוקחת סיכון כזה, ומתרסקת במלוא הדרה- היא מישהי שאני רוצה להיות חברה שלה. בעולם שמצפה מאיתנו להכיל, לארגן, לאהוב, לשתוק, ולנקות את הבלאגן שהשאירו הגברים אחריהם – להיות חסרת אחריות זה לא פחות מאקט חתרני.