"24 במאי, שנת 2001. חודש לפני כניסתי לעשור חדש, גיל 30, נולדתי מחדש. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיות בעוצמה ונשארתי בחיים כדי לספר.
"בחודש מרץ קיבלנו הזמנה לחתונה של בת דודתי. 'הנכם מוזמנים לאירוע מאוד מיוחד', כך היה כתוב. אירוע שנחקק בדפי ההיסטוריה, בארץ ובעולם. ביום האירוע לא עבדתי, הרגשתי רע ולא הגעתי לגן בו עבדתי כסייעת. הקאתי כמה פעמים במשך היום וכאב לי מאוד הראש. אחר הצהריים בני הבכור בכה וסירב להתלבש. הוא לא רצה לבוא איתנו. חיפשנו פתרון, אבל אף בייביסיטר לא הייתה פנויה.
"ארזנו תיק עבור הילדים, שמתי לזיו את המוצץ האדום שאותו הוא כל כך אוהב, התלבשנו חגיגי והתארגנו ליציאה. פתאום, אלון בעלי עצר רגע מכל ההכנות ואמר לי, 'אולי לא נלך? נבקר אותם בשבת. את לא מרגישה טוב, הילדים צריכים לישון'. הסתכלתי עליו והגבתי מיד, 'יתהפך העולם ואני הולכת', וזה בדיוק מה שקרה. העולם שלי התהפך ברגע אחד. מישהו שם למעלה החליט שאנחנו כן נגיע לאירוע, גורלנו נקבע.
"היו מלא סימנים מאוד בולטים שמשהו לא טוב עומד לקרות, הרצפה לא הייתה יציבה, הכל רעד, וגם הצלם התלונן שהמצלמה שהניח לרגע על השולחן מחליקה"
"לא ייאמן שכך קרה. הגענו לאולם עם כל המשפחה הקרובה - הוריי, אחיי ואחיותיי, דודים, בני דודים, כל כך שמחנו להיפגש. לאחר טקס החופה ומיד כשניתן האות, התאספנו כמה מאות אורחים יפים ברחבת הריקודים. היינו ברחבה חמישה אחים, עם בני ובנות הזוג, שלושה נכדים חמודים ומאושרים, ומהצד - צופים בנו ההורים שלי, שבחרו לשבת למזלם הגדול.
"ברגע אחד זה קרה. פתאום נעלמנו. נשאבנו אל החור השחור, בלי כל הכנה נפשית. היו מלא סימנים מאוד בולטים שמשהו לא טוב עומד לקרות, הרצפה לא הייתה יציבה, הכל רעד, וגם הצלם התלונן שהמצלמה שהניח לרגע על השולחן מחליקה. אחותי ואני באותו הגובה, ושם ברחבה שמתי לב שאני יותר גבוהה ממנה. עמדתי על קורה שהצלחתי להזיז מצד לצד כנדנדה עם הרגליים.
"למרות התחושה המוזרה, המשכתי לרקוד. ראיתי את בעלי משוחח עם מנהל האירוע ואומר לו, 'משהו לא תקין ברצפה'. 'אל דאגה', הוא ענה לו, 'הכל בסדר, האולם באמת עבר שיפוץ רציני לאחרונה, הכל חדש ויפה, תמשיכו ליהנות'. הוא הסתובב, פנה לדרכו - ואז זה קרה. תוך מספר דקות הריצוף התחיל להתפוצץ. בשעה 22:45 בדיוק קרסה הרצפה ואנחנו צנחנו צניחה חופשית לצלילי השיר של שרית חדד, 'לב זהב'.
"סיימנו את הערב באלונקה, פצועים, בגדינו היפים קרועים ובעיקר - המומים. אף אחד לא הבין בכלל מה קורה. רעידת אדמה? פיגוע? נזרקו כל מיני הצהרות, והכל מתוך בהלה גדולה. המון אבק התפזר וחנק את הנשימה, ברקע צרחות של האורחים באולם שצופים בהלם בסרט האימה הבלתי נתפס. אבא שלי זכרונו לברכה ישב בצד וחשב לתומו שזה בכלל אפקט כלשהו של התקליטן. מיד הוא החליט שבשבילו האירוע נגמר.
"נפלתי למטה בשלבים, נעצרת בין הקומות וחוטפת חבטות ומכות. הכל חשוך מסביב, לא ראיתי כלום. אמא'לה, יכול להיות שזה הסוף? עוד רגע אמות? אני עוד לא בת 30. פתאום, עצרתי מהנפילה בקומה השנייה וחטפתי מכה עזה בפנים. הכאב חד, נגעתי בפנים, הרגשתי את הלחי הימנית שלי שורפת ואת כף היד שלי דביקה מדם. זה הרגע הנורא מכל, שבו שיחררתי ללא שליטה את זיו בני הקטן שהיה לי בידיים.
"המשכתי ליפול וקראתי בקול - אלוהים, זה עוד לא הזמן שלי, התבלבלת. פתאום, טראח, חטפתי ברזל בראש והדם נזל. בום נוסף והרגשתי את האף נשבר. חשתי את המוות באוויר, נשמתי אותו, אבל סירבתי להרפות מהחיים ובליבי הייתה אמונה חזקה שעוד רגע והכל יסתיים, זה רק חלום בלהות, תכף אתעורר.
"התינוק שלי, איפה הוא? הפניתי הצידה את מבטי ומתוך תלולית אפר הציצה הרגל שלו. זיהיתי את המכנסיים עם הפסים שהלבשתי לו. הושטתי את ידיי במאמץ רב והצלחתי להגיע אליו, הרמתי אותו אל מול פניי והוא הביט בי"
"'הילה', שמעתי מאחורי קול. זה אחי שקורא לי להתעורר מהחלום. 'הילה, זיוי היה בידיים שלך, איפה הוא?'. הרמתי את הראש למעלה, כל הגוף כאב לי ואני בקושי נושמת. מעליי חור ענק, ברזלים ואבנים זרוקים מסביבי, צינורות, שולחנות, כיסאות, וחתיכות של פלטות שנראות כקרטון בלוי. בדיעבד הבנו שכך נראה פל-קל. פתאום נזכרתי, לפני מספר דקות רקדנו בשמחה ברחבת הריקודים של אולמי ורסאי המפוארים בחתונה של בת דודתי. אמא של הכלה ואבא שלי אחים. ועכשיו אני יושבת על תלולית אפר, מדממת, בגדיי החגיגיים קרועים, והמון אנשים פצועים מוטלים מסביבי, חלקם כבר מתים.
"התינוק שלי, איפה הוא? אלוהים, תעזור לי למצוא אותו, ילד קטן בן שנה וארבעה חודשים בסך הכל. והוא שומע אותי, הוא שומע אותי, האלוהים שלי. הפניתי הצידה את מבטי ומתוך תלולית אפר הציצה הרגל שלו. זיהיתי את המכנסיים עם הפסים שהלבשתי לו. הושטתי את ידיי במאמץ רב והצלחתי להגיע אליו, הרמתי אותו אל מול פניי והוא הביט בי. רק אז הוא התחיל לבכות. ילד יפה, ראש מלא תלתלים - ודם. שוב דם שמכתים את פניו היפות. בשרשרת אנושית הצלחנו למשוך האחד את השני החוצה, ויצאנו לבד מבין ההריסות עוד הרבה לפני שהגיעו כוחות ההצלה, למזלנו הגדול.
"מספר ניסים גלויים שקרו אחד אחרי השני הצילו את חיינו. מה זה נס עבורי, אתם בטח שואלים? לכל אורך הדרך מרגע הנפילה ועד לרגע שבו הגעתי לבית החולים, הרגשתי שיש לי השגחה עליונה, מישהו שצועד לצידי, שומר ומגן עליי ועל משפחתי. אני בחוץ, נושמת, צועדת לאט, ופתאום ניגשה אליי אישה שפנתה אליי והציעה לי עזרה. בעיניי היא נראתה כמו מלאכית. היא זיהתה שעוד רגע אני מתמוטטת מחולשה ומכאב. בכיתי והסברתי לה שהתיק עם המטרנה והחיתולים נשאר באולם, שלבני אבד המוצץ בזמן הנפילה ואין לי אפשרות להרגיע אותו. מה אני עושה עכשיו? 'תרגעי, מיד אני מביאה לו מוצץ, שבי פה על המדרכה'. ישבתי ולאחר מספר דקות היא חזרה אליי עם מוצץ אדום זהה לחלוטין למוצץ שאבד.
"נס נוסף הוא שנשארנו בחיים, בזכות חור ענק שנפער בקיר החניון אליו נפלנו. 380 אנשים נפצעו, ל-23 אנשים לא התמזל המזל, והם מצאו את מותם בלילה הזה. יהי זכרם ברוך.
התחננתי שיביאו לי מראה. כולם סירבו
"שכבתי מספר ימים בבית החולים והתחננתי שיביאו לי מראה, כולם סירבו. הרגשתי כל כך אבודה, לא יכולתי לזוז, עשיתי את הצרכים שלי בסיר, הרגשתי מלוכלכת ונפוחה. ידעתי שהתחדשתי בצלקת טרייה בפנים, האף נפוח, כאבי תופת בגב התחתון, שלוש חוליות שבורות, חתכים טריים מדממים בכל הגוף. הרגשתי שזהו, זה הסוף שלי. שנה וחצי אני לא עבדתי, הסתובבתי עם מחוך מיוחד מברזל, לא נוח בכלל, שאמור לתמוך בחוליות הגב. הלכתי לשיחות עם פסיכולוגית, ניסיתי טיפולים פיזיים בשלל שיטות, אבל הגוף בגד לי וכל הטיפולים שקיבלתי לא עזרו לו להשתקם.
"למרות כל מה שעברתי החלטתי שאני בוחרת בחיים, אני לא שוקעת. בשנת 2017, 16 שנים אחרי האסון, הסתיימה התביעה. השתחררתי. זרקתי לפח את כל החומר הרפואי שליווה אותי בקלסרים עבי כרס. חזרתי לנשום. הפציעה באסון ורסאי שינתה את חיי - ורק לטובה. 20 שנה חלפו מאז ובכל בוקר זו התפילה שאני נושאת בהוקרה גדולה: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'.
"למרות המשבר שפקד אותי ואת משפחתי בחרתי לראות את הצד הטוב במה שקרה. החלטתי שבזמן הריפוי הפיזי והשיקום הארוך שלפניי אני מרפאה גם את הילדה הפנימית שבי, ששנים הייתה חסרת ביטחון, פחדנית, הרגישה כל כך מכוערת ולא חשובה. החלטתי להעז, ולאחר שהייתי שבע שנים מזכירה של ועד העובדים בארגון בו אני עובדת, הגשתי מועמדות לתפקיד יושבת ראש ועד העובדים בארגון וזכיתי בגדול.
"אני בוגרת תואר ראשון במשאבי אנוש וזו התעודה שאני כל כך גאה בה, למרות כמה כשלונות וסטטיסטיקה שהיו עבורי חתיכת אתגר. אני לא עוצרת מול הפחדים והקולות בראש שמלווים אותי, אני פשוט מנהלת אותן. אני מתנדבת ומייצרת לי הזדמנויות לעזור ולתרום גם לאנשים וגם לבעלי חיים וכל זה עם אהבה אינסופית וללא גבולות. אני חולה על חיות.
"אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי באמת והם תמיד לצידי, מעודדים, מפרגנים ומייעצים להיות בסביבה מעצימה. זה חשוב ללמוד ללא הפסקה ולהתמקד בכל מה שאנחנו רוצים שייגדל. זו נוסחה שעובדת נפלא. החלטתי לכתוב את הסיפור שלי ואני חושבת שהגיע הזמן לכרוך את הכל בכריכה רכה. גם אם הדרך ארוכה וקשה אסור לוותר, אנחנו רק צריכים לבחור לראות את האור".