יערה טופ, בת 35, מוזיקאית, תל אביב
אני מנגנת מגיל תשע על גיטרה, החיים שלי סבבו את המוסיקה מאז שאני מכירה את עצמי. בגיל 14 התחלתי לשתות ולעשן ועם השנים גיליתי את הקוק שנוצר בדיוק למידותיי. הוא "אידש" את "רגישות היתר" שלי ונתן ביטחון עצמי לילדה הכפופה שהייתי. להפסיק עם זה דרש מאמץ וכוחות שלא ידעתי שיש בי.
להיות מכורה אומר תמיד לרצות לחפש להשיג ולא לדעת איך לעצור למנן להפסיק. זה להיות אבן מדרדרת כשאת מקשיבה לאבנים המתגלגלות. לא יכולה לומר איך זה קרה או למצוא אשמים חוץ מעצמי, מהרגע בו שתיתי את המשקה הראשון כבר הייתי אלכוהוליסטית.
לפני שלוש שנים ישבתי על הרצפה בדירת החדר שלי בפלורנטין ורציתי למות. הקורונה פרצה חודש לפני, אז לא הייתה לי עבודה או יכולת ללכת לסיבוב הברים הקבוע שלי, מסוג הדברים שמיסכו בעבר את התחושות הרעות שלי. וכך הייתי מוקפת בחבריי הטובים ביותר: הבדידות, הדיכאון, הפרעת האכילה, השנאה העצמית וההתמכרות.
באותו היום בתחילתה של תקופת הקורונה החלטתי שזה הסוף, שאני מסיימת הערב את מסע הסבל שלי שנמשך יותר מעשור, זהו הגיע הזמן. בעיניים מלאות דמעות, שיכורה ומסוממת הגעתי להחלטה. מתבוססת ברחמים עצמיים, מדברת בקול לכלום שבחדר, מתמקחת, רבה, ומחליטה. הוצאתי מהסליק את הכדורים שאגרתי, תכננתי את זה בשנים האחרונות, כשיגיע הרגע ואדע שזה סוף יהיה לי כבר את הפתרון. ספרתי אותם, ואז ספרתי עד עשר ובתוך הטירוף הזה, נשאר קול בודד אחד, קול שלרוב הייתי משתיקה עם עוד שורה ושוכחת ממנו, שאמר תעצרי, תיגמלי. הפעם, כשקצו כל שאר האפשרויות, כשעמדתי בפני ההחלטה הגורלית של להיות או לחדול, נתתי לו את הבמה. החזרתי את הכדורים לקופסא ובמקומם דחפתי כדורים נגד חרדה עד שנרדמתי.
קמתי למחרת מלאה במוטיבציה להפסיק, זרקתי את הסמים ובקבוקי האלכוהול מהדירה והתחלתי במסע הגמילה שלי. זה היה סיוט ער וכואב. הגוף שלי לא רצה להיגמל, הוא כבר היה רגיל לתפקד על דלק הרסני שכזה, ונלחם בי. את הגמילה עשיתי לבד באותו החדר, לא תיארתי לעצמי מה זה ידרוש ממני, בדיעבד חבל שלא נעזרתי במכון גמילה.
גם הנפש גם ביקשה שאפסיק להפסיק, והעלתה לי בחדר הזיות של כל דבר רע שקרה לי באותן שנות ההתמכרות. המוסיקה שמאז ומתמיד הייתה חלק בלתי נפרד ממני ונתנה לי יכולת לעבד ולהתמודד עם דברים, נכחה גם ברגעים הללו. כך נכתבו שני שירים מתוך האלבום שלי: "לכי הביתה" ו"יוסף גולד", שבהם אני שרה על הרגעים שבהם ההתמכרות שלי הפכה לעורי, לשערי ולעיניי, רגעים שהייתי עסוקה בלרדוף אחרי מוות. זומבית.
במשך חודשים הייתי קמה ארבע פעמים בלילה מהצעקות של עצמי, ספוגה בזיעה קרה, מחליפה סדינים ופיג'מה וחוזרת לישון. כדי להעביר את הימים, הכנסתי לחיי שיגרה של מדיטציות ואימוני כושר מפרכים. הייתי הולכת פעמיים ביום מפלורנטין עד לחוף בוגרשוב וחזרה כדי להשכיח את המחשבות הטורדניות.
לא הצלחתי לנגן. בכל התקופה הזו לא נגעתי בגיטרה. הפסקתי להופיע שנתיים לפני הגמילה, פשוט כי לא יכולתי כבר להיות רגע אחד בלי הסמים והופעה של שעה הפכה בעצם לשעה שבה אני לא עושה שורה ושנאתי את זה, אז הפסקתי.
עדיין לא יכולתי לנגן. החודשים התמלאו בהסתכלות פנימית, בבושה גדולה וחונקת, ברצון לבקש סליחה מהעולם ובאותה הנשימה גם להסתתר מהכול. הרגשתי שהייתי אדם רע, שהצלחתי בשנים האלה לפגוע בכל מי שסבב אותי, במשפחה בחברים ובעצמי, שנאתי וכעסתי על עצמי נורא.
מתוך המקום הזה פניתי לעזרה, הכרתי את קבוצת ה-N.A ואת הפסיכולוגית שלי, אי אפשר לבד וגם לא צריך. ככה יצאתי לעולם עם עוד צעד קטן, הכרתי את מושגי ההחלמה והחמלה שכל כך ביקשתי לעצמי. הדרך עוד הייתה ארוכה, ועדיין.
בערך שמונה חודשים לתוך הגמילה, החלטתי שזהו, אני אנסה להיכנס להייטק ואמצא את ייעודי החדש שם, אני כבר לא מוזיקאית אמרתי לעצמי. נרשמתי לקורס דיגיטלי (עדיין בתוך הקורונה) והתחלתי ללמוד. לא הייתי גרועה בזה, זה היה מעניין ואהבתי את המקומות היצירתיים שזה דרש ממני. כשהגיעו שיעורי הבית היותר משעממים, הרגשתי כמו ילדה בבית הספר, והתחלתי לנגן. כשהייתי נערה, זה מה שהייתי עושה, במקום לשבת על שיעורי הבית שלי הייתי מתאמנת על הגיטרה במשך שעות וכותבת שירים. ככה מצאתי בי שוב את התשוקה למוזיקה ולייעוד שלי.
בדיוק ביום השנה לגמילה כתבתי את השיר האחרון שחותם את האלבום (הוא נקרא "כולם כבר אמרו לי"). כתבתי אותו בכמה דקות שהיו לי לפני שהחברות שלי באו לחגוג לי שנה של גמילה. מיד הושבתי אותן ושרתי להן והבטחתי לעצמי ולהן שתוך שנה יהיה לי אלבום מוקלט ומוכן.
בלי לשים לב נוצר שיר הנושא, אני ורועי (שהפיק את האלבום) לא ידענו בכל העבודה על על האלבום שזה יהיה השיר, אבל אחרי שהקשבנו לאלבום מהתחלה עד הסוף, זה היה ברור. לשיר קוראים "בלוז אלכוהולי" ואני לא זוכרת שכתבתי אותו. הוא נכתב בלילה כל כך שיכור ועצוב, שגיליתי אותו רק בבוקר כשראיתי שהקלטתי משהו בטלפון. כתבתי אותו בגיל 26, עם פזמון שבו אני מתפללת ש"לא, לא, אני לא אשתה יותר", ואף שנגמלתי רק שש שנים אחריו, אני עדיין שרה אותו לעצמי בבית ברגעים קשים ומבטיחה לי, מאמינה לי, ומתחזקת ממנו.
המסע הזה לא קל, לאף אחת ואחד זה לא מסע פשוט, אבל אני חוגגת עכשיו שלוש שנים של ניקיון מסמים ואלכוהול. האלבום שלי בחוץ כמו שהבטחתי, יש שירים שמושמעים ברדיו. יש לי להקה מדהימה, בהם רועי אביטל שהפיק לי את האלבום והפך לחברי הטוב ביותר כשהחזיק לי את היד בכל התהליך הזה ואני מופיעה. יש לי חברות וחברים טובות וטובים, שאוהבות ואוהבים אותי, ככה סאחית, לפעמים שמחה לפעמים עצובה ובעיקר קיימת ואנושית. יש לי משפחה שמכירה אותי ונהנית ממני, שעוזרת ותומכת ומכינה לי מרק כשאני חולה. יש לי אותי, ולי יש דרך מולי שאני רואה ומבינה. כל יום משהו נחמד קורה גם כשלא קורה כלום זה נחמד. חלומות מתגשמים כל הזמן, אנחנו רק צריכות לשים לב אליהם.