קו 66. בכל יום במשך שנים הייתי נוסעת בקו 66. הדירה שלי הייתה קרובה לתחנה. הייתי שומעת את הרמקול בריפיט: "קו 66 לכיוון ת"א-יפו, מסוף כרמלית". ולא בא לי לנסוע היום. במיוחד לא לעבודה הזאת.
אני זוכרת מילדות נסיעות לתל אביב לים בסיום שנת הלימודים ולמועדוני לילה לפני הגיוס. אני זוכרת אותי על מדים בדרך לתחנה המרכזית, ואת העבודות שניסיתי אחרי הצבא ולא צלחו. אויש כמה אני אוהבת את תל אביב.
אבל עכשיו אני נוסעת בקו 66 במדים אחרים, מדים של ״עובדת מין״.
הגעתי לדירה בירקון. מקום שנחשב קטן יחסית עם ארבעה חדרי ״עיסוי״, חדר המתנה ל״לקוחות״ וסלון קטן וצפוף לבנות. כשאת מתחילה מקום עבודה חדש את בודקת מה השכר, מה התנאים, את חוששת אם יקבלו אותך ואם יאהבו. את גם עוברת תקופת ניסיון והתלמדות, המנהל.ת שלך מעביר.ה עלייך חוות דעת ולאט לאט את חלק מהחברה. את מרגישה שייכת. ובזנות? איך מקבלים עובדת חדשה בזנות?
ש: באיזו דירה היית לפני?
ת: באף אחת.
ש: מה אף פעם לא עבדת בתחום?
ת: לא, מעולם לא.
ש: בת כמה את?
ת: 23
ש: אה צעירה… יופי, צריך לתת לך שם.
בעבודה הזאת את לא את. פתאום את סיון ופתאום לורן, ואז יש תקופה שבא לך שוב להיעלם אז את משנה שוב את השם. עד שאת נתקעת על אחד ואז שוב את מחליפה. מי אני? איך הגעתי לכאן? ומה לעזאזל אני לובשת? תחתונים וחזייה בקור כלבים הזה?
ביום הראשון שלך מסבירים לך שבעבודה הזאת את צריכה לעשות "באדי מסאז'" ואז לאונן לכמה שיותר גברים שאת בכלל לא מכירה ולקבל על זה 100 שקלים וקצת, ו״עזבי״, אומרים לך, ״תיכנסי לטיפולים של סקס, אם את כבר פה תעשי כסף״. כמה עוד כסף? 100 שקל יותר.
בכל יום הייתי צריכה לגעת ולספק עשרות גברים שונים ומשונים. עם כל מה שנלווה אליהם; ההפרשות שלהם, הריח שלהם, הצרות שלהם, המחלות שלהם, האלימות שלהם, מחלות הנפש שלהם ומה לא. ובכל פעם שביקשו סקס קצת התפללתי לאלוהים: ״בבקשה כמה שפחות להרגיש״.
משמרת בת 12 שעות מ-18:00 עד 6:00 בכל יום. כולל שבת. ואין קידוש, אין משפחה, אין חברים. אני חייבת לסגור את החובות. אני רוצה להתחיל חיים חדשים. לאן הכנסתי את עצמי? איך יוצאים מפה? בסוף המשמרת את תמיד שואלת חברה ״כמה עשית״" והיא עונה: ״ארבעה לקוחות״ ואני משתתפת בצערה של המסכנה שאפילו בונוס של 7 לקוחות היא לא עשתה.
ואז מגיע הבוקר ואיתו הכאבים בגוף, כאילו השמש שעולה מחזירה קצת נשמה אחרי לילה שלם בגיהינום. מה זה הסימן הסגול הזה ברגל? איך נפצעתי? המבט שלי תמיד היה נראה כזה מת? איפה הייתי כל הלילה? אני זוכרת משהו בכלל? הייתי יוצאת מהדירה מרוסקת מעייפות והפלייליסט של הדירה לפעמים מלווה אותי עד למיטה ובסיוטים.
״עבודה ככל עבודה״, בטח. הרי גם בזנות מביאים מתנות בחגים. ביצחק שדה נתנו הסרסוריות סט של קרמים זולים (הרוויחו עלינו כ-50 מיליון). בראשון לציון ליד אזור התעשייה היו נותנים סטים יותר גדולים (היו להם כמה סניפים). ובירקון קיבלנו סופגניות בחנוכה (הרוויחה כחמישה מיליון ש"ח). והסרסורים של קרליבך? לא זכור לי שנתנו משהו. אולי סוכריית טופי מהדלפק של הפקידה. תגידי תודה שאת כאן בכלל.
ועם כל המיליונים שהם היו מרוויחים, תנאי ה״העסקה״ בבתי הבושת תמיד היו מחפירים. קירות עם זרע, חלונות אטומים, חנק תמידי של סיגריות, ספות קרועות, סבוני מקלחת זולים ותגידי תודה אם יש קפה. תודה באמת.
לילה אחד, עמוס בלקוחות, שמעתי את המנהלת אומרת ״אין מה לעשות תמחזרו את המגבות״. רציתי להקיא. באמת? להשתמש שוב במגבות מלאות זרע? את רצינית? ״מי שלא רוצה שתעוף הביתה ולא תחזור״. אז הלכתי. אבל היו כאלה שלא. וכאב לי. חשבתי עליהן כשישבתי בספסל שלי בתחנת אוטובוס וחיכיתי לקו 66 שייקח אותי מכאן הביתה ומהר, בתקווה שיום אחד אעבוד בעבודה אמיתית.
היום, אחרי חמש שנים שהייתי שפחה יצאתי אל החופש. איך העוסקים בזנות היו אומרים את זה בשפתם? אני עובדת היום ב״עבודה רגילה״. ואין יותר איומים, אין קללות, אין מכות, אין השפלות. כיף מחוץ לזנות, כיף מאוד. אוויר, שמש, ים, ללכת ברחוב ולהרגיש כמו בן אדם ולא כמו בובה על סמים שמרחפת בעולם.
עכשיו אני כאן ואני נזכרת בעצמי, ואיך גם אני אמרתי "זאת עבודה לכל דבר. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות בגוף שלי". ונרמלתי את הסרסורה שלי, אמרתי שהיא חברה. ונרמלתי את הזנאים, אמרתי שהם רק באים לעשות פאן. והמשכתי לנרמל בשיניים מציאות בלתי נתפסת. כי הייתי חייבת. כי אי אפשר לשרוד כשאת מבינה שאת נמכרת. חופש העיסוק אינו מתיר עינויים נפשיים.