ולנטינה פלחוב (47), חולון, מאמנת תעסוקתית של מתמודדי נפש
נולדתי באוקראינה ושם גדלתי. בגיל 24 עליתי ארצה בעקבות בעלי הישראלי, ופה נולדו שני בניי לאחר טיפולי פוריות. בני הבכור ניק בן ה-22, ובני הצעיר יאן בן ה-21.
יאן תמיד התנהל אחרת, הוא לא דיבר ולא הגיב לנעשה, לא שיחק עם שאר הילדים ולא הגיב כשקראו לו בשמו. לאחר בדיקות התפתחותיות, בגיל שנתיים ושישה חודשים, יאן אובחן כאוטיסט. באותו הרגע שבו קיבלנו את האבחנה החיים התחלקו ללפני ואחרי. לא דיברתי עם אף אחד, לא רציתי לספר לחברים שיש לי ילד "שונה". כל ערב יצאתי לטייל איתו ובכיתי. לאחר כמה ימים כאלה הבנתי שזה לא יכול להימשך כך, שאני צריכה להמשיך להיות האמא הכי טובה לילד הכי טוב שלי. אמרתי לעצמי שהוא מיוחד ושאני אהפוך את כל העולם כדי שהוא יצליח בחיים. היו חברים שלא המשיכו להיות איתנו בקשר בגלל הילד שלי, ההתנהגות של יאן הייתה לא נוחה עבורם, לא היה נעים להם להיות בסביבה שלו. זה היה כמו סכין בלב. עם זאת זה נתן לי כוח ועוצמות להמשיך להילחם על בני.
לאחר שהתחלתי להבין את המצב החלטתי לצאת למאבק כדי לאפשר לו לקבל את מקסימום הכלים, כולל גני חינוך מיוחד, קלינאיות תקשורת, רכיבה על סוסים ועוד. עם השנים חלה התקדמות בהתפתחות שלו, יחד עם קשיים מסוימים, כגון נסיעות באוטובוסים או להיות לבד במקומות ציבוריים.
בנוסף לאתגר של גידול ילד אוטיסט בעלי חלה בסרטן ונפטר תוך 11 חודש בגיל 41, כשיאן בן עשר בלבד. בזמן הזה הבנתי ששוב אני צריכה להשתמש בכל הכוחות שיש לי כדי לגדל את הילדים שלי. הבן הגדול שלי עזר לי מאוד בתקופה הזאת. הילדות שלו נגמרה באותו הרגע, והוא מהר מאוד עבר להיות מילד בן 12 לדמות שתומכת ועוזרת ליאן. במקביל הוא קיבל גם הרבה תמיכה מבית הספר, כי לא היה ברור לו מה קרה, איפה אבא ולמה אי אפשר לדבר איתו יותר. עד היום הוא מדבר עליו ומאוד מתגעגע.
בגיל 15 יאן התגלה כחובב מוזיקה, פניתי לבית ספר שבו יש חוג שירה, ושלא רצה לקבלו בגלל שהוא אוטיסט. הם אמרו שהתנהגות שלו מוזרה להם והם פחדו שהם לא ידעו איך להתמודד עם זה. לא ויתרתי והתעקשתי ובסופו של דבר הם השתכנעו לנסות לשלב אותו. כיום יאן שר ומתחרה בתחרויות כתחביב, שמתפתח בהדרגה למקצוע עתידי.
יום אחד //
אחרי סיום בית הספר חיפשתי ליאן מסגרת שאותה הוא יכול לשלב עם השירות הצבאי. גם זה לא היה פשוט. לדברי גורמים בצבא, נער שלא מתנייד לבד בתחבורה ציבורית לא יכול להתגייס. אני לא קיבלתי את ההחלטה הזו, ואף שקיבלנו פטור בוועדה המשכתי לחפש דרך לעשות את זה עבורו - והצלחתי.
במקום שירות צבאי יאן הצטרף בתמיכתי לפרויקט "גדולים במדים" שמשלב אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים - בשיתוף פעולה עם הצבא - בבסיסים כמו חיל הלוגיסטיקה. הפרויקט מאפשר להם להתגורר בדירה משותפת של שישה דיירים ומדריך, כדי להכינם להמשך החיים.
כבר בכניסה לפרויקט התחילו הקשיים. יאן היה צריך לעשות הכול לבד, לנקות את החדר, להכין אוכל, לעשות כביסה, לגור עם שותפים. חששתי אבל לא נתתי לפחדים לעצור אותי. התחלנו לבצע בבית את כל המטלות כדי שיתרגל, והייתי מופתעת לטובה: יאן התחיל להיות עצמאי יותר.
כשראיתי אותו עושה את כל הדברים האלו הבנתי שבתור אמא עשיתי כל הזמן דברים במקומו, ומתברר שאם מלמדים אותו הוא יכול הכול, צריך רק אמונה וסבלנות. היום יאן נמצא בשעות הבוקר בבסיס פלמחים, בשעות אחר הצהריים הוא עסוק בארגון הבית המשותף, ובערב הוא משתתף בחוגים כמו באולינג וספורט. בסופי שבוע הוא איתי בבית. לאחרונה הוא השתתף בקונצרט צדקה במרכז גריאטרי ביפו. זה היה מרגש מאוד לראות כמה הוא יכול לתת לעולם. יש לו לב ענק וזו רק ההתחלה.
במקביל, כשהתאלמנתי, הבנתי שעליי לרכוש מקצוע שיאפשר להתפרנס. דרך ביטוח לאומי שמעתי על קורס רכזי השמה ומדריכי שיקום, שבו אפשר לקבל הכשרה בליווי של אנשים עם צרכים מיוחדים בהקשר התעסוקתי. התקבלתי לקורס ובמהלך הסטאז' חיפשתי מקום עבודה והגעתי לעמותת "איכות בשיקום". במהלך שמונה השנים האחרונות ליוויתי כמאמנת תעסוקתית ורכזת קשרי מעסיקים עשרות מתמודדי נפש, וזה נותן לי סיפוק עצום.
במהלך השנים הבנתי שלא משנה מה מקבלים בחיים הדבר הכי חשוב הוא אף פעם לא להרים ידיים. זו האמונה שלי. החיים טובים ואפשר לצמוח מהם. החלום שלי הוא להשפיע על אנשים אחרים באמצעות הגשמה מקצועית: העבודה היא מרכז החיים שלי ואני מקבלת דרכה משמעות, פרנסה וחיי חברה. הרצון שלי הוא לעזור להם להצליח ולחיות חיים עם משמעות.