"הייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה", מספרת אנה בונדר, 35, מאוקראינה - שחיה את רוב חייה מבלי לחוש כל קשר ליהדותה, עד שקיבלה הצעת עבודה ששינתה את זה לחלוטין.
"כל ארבעת הסבתות והסבים שלי היו יהודים. שתי הסבתות שלי היו ניצולות שואה ולא שיתפו את המשפחות שלהן כמעט בכלל במה שקרה, ובטח לא על חייהן כיהודיות לפני המלחמה", היא מספרת. "הוריי היו מאוד חילוניים ולמעשה עד גיל 23 לא ידעתי הרבה על יהדות. הכרתי ברמה בסיסית את החגים, אבל לא ציינתי אותם בשום צורה ולא ייחסתי להם משמעות גדולה".
בונדר מספרת, למשל, שידעה שיש ארוחה חגיגית בראש השנה – "ולפעמים גם אכלנו אותה, אבל בלי המאכלים המסורתיים ובטח מבלי להבין את המשמעות של יום הדין או להכיר את התפילות המיוחדות שיש באותו יום. על חנוכה ידעתי שהיה נס ליהודים והם ניצלו, אבל לא ידעתי את הסיפור ההיסטורי לעומק, מי היו המכבים ומה בדיוק היה הנס".
בעיר בה נולדה וגדלה, היא מספרת, היו מעט מאוד יהודים. "תמיד הצגתי את עצמי כיהודייה, אף פעם לא הסתרתי את זה. זה בטח לא היה הדבר הראשון שעולה, אבל אם זה הרגיש רלוונטי ובטח אם שאלו אותי על זה, ציינתי את זה. הרוב מוחלט של הסביבה שלי היה לא יהודי, עד שהחלטתי לעבור ללימודים אקדמיים בקייב".
במהלך לימודיה בקייב חיפשה בונדר עבודה סטודנטיאלית, ונתקלה בהצעת עבודה מארגון הג'וינט היהודי. "הם חיפשו מישהי שתדאג לצרכים היהודיים בעיר ותהיה אשת הקשר לקהילה המקומית, והחלטתי לקחת את העבודה", אומרת בונדר. "רציתי לעבוד בארגון בינלאומי, בעבודה מעניינת שתצריך יצירת יחסים עם אנשים נוספים, וחשבתי שהיכרות עם היהדות יהיה בונוס קטן ונחמד. הם לא דרשו ידע נרחב ביהדות, סיפרתי להם בכנות על הרקע היהודי המאוד מוגבל שלי והם הבינו את זה וקיבלו אותי. התחלתי לחקור וללמוד. זה לא קרה בבת אחת: בהתחלה קיבלתי על עצמי להדליק נרות בחנוכה, אחר כך התחלתי לחגוג סדר בצורה קבועה, בהמשך החלטתי גם להדליק נרות בערב שבת ואני משתדלת להקפיד על זה וכיום אני גם צמה ביום כיפור. גיליתי עולם שלם שפשוט לא הכרתי, והיום היהדות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
לפני כחמש שנים נבחרה בונדר על ידי הג'וינט להקים את המרכז היהודי הקהילתי של קייב, ה-JCC, והיא מנהלת אותו מאז. "רק היום אני מבינה כמה זה היה לי חסר בילדות – היום תשעים אחוז מהסביבה שלי הם יהודים", היא מספרת. "גם ההורים שלי הלכו בעקבותיי, והיום גם אימא שלי מדליקה נרות ושלושתנו יושבים ביחד לסעודות שבת, מה שלא עשינו בעבר".
בפרוץ המלחמה, אומרת בונדר, היא נחשפה לכוחה של הקהילה היהודית בקייב במלוא עוצמתה: "כל הארגונים היהודיים בעיר התאחדו כדי לדאוג לכל מי שרק אפשר. תוך ימים בודדים הוציאו הארגונים לפועל מבצע להעברת משפחות וילדים מאזורי הקרב למתחמים מיוחדים במערב אוקראינה, ובהמשך החוצה מהמדינה".
לפני כשלושה חודשים, בתום מסע מפרך, הגיעה בונדר לישראל עם שני הוריה: "הם כבר מבוגרים והם לא יכלו לעשות את הדרך לישראל לבד ולכן הבנתי שאני חייבת לעשות את המסע הזה איתם", היא מספרת. "צריך להבין שלא מדובר בלקחת מטוס ולעלות לארץ, נסענו והלכנו לאורך חצי מאוקראינה, חצינו את הגבול לסלובקיה, הגענו לבודפשט ורק שם עלינו על מטוס לארץ. מרבית המשפחה המורחבת שלנו כבר עלתה לארץ ולכן מבחינה מסוימת היה לנו יותר נוח להתמודד עם המעבר מאשר להרבה פליטים ועולים אחרים. היום אנחנו גרים ליד המשפחה שלנו בשדרות".
בסוף החודש היא עתידה לשוב לאוקראינה לתקופת זמן לא ידועה מתוקף תפקידה כמנהלת המרכז היהודי בקייב. "אני עדיין לא יודעת כמה זמן אשהה במולדתי", היא אומרת. "האמת שזה אחד האתגרים שניצבים בפניי, להחליט האם להישאר בארץ או לחזור באופן קבוע לאוקראינה".
בימים אלה משתתפת בונדר בכנס של קהילת ROI, רשת בינלאומית של אקטיביסטים, יזמים ומובילי שינוי מהעולם היהודי, שמתקיים בירושלים. "אני חושבת שהרעיון לחבר בין יזמיות ויזמים יהודים מכל העולם הוא רעיון יוצא מהכלל", אומרת בונדר. "אני מקווה להתחבר עם עוד הרבה צעירות וצעירים כמוני כדי שנוכל בעתיד לפעול ביחד למען עולם טוב יותר".