במשך עשרים שנה הייתה זיזי בזנות. היא התחילה בגיל 14. לפני כשנתיים, בגיל 34, מי שהצילה אותה הייתה מגפת הקורונה. היום היא מספרת בראיון כנה ופתוח על חיים של התנכרות, ניצול, התמכרות – ולבסוף, סוף טוב, גם שיקום ותחיה מחדש.
היא נולדה וגדלה ביפו כאחמד, ילד למשפחה מוסלמית מסורתית בת חמישה ילדים. "הייתה לי ילדות חמודה", היא מתארת, אבל מגיל צעיר הרגישה שהיא ילדה ולא ילד. "כשבאתי לעלות לכיתה א' אח שלי זרק לי את הבובות ואמר לי 'אתה צריך להיות גבר'. בגיל שבע כבר קיבלתי בוקס מאח שלי ובגיל שמונה התחילו לקרוא לי 'קוקסינל'. אנשים זיהו את זה עליי רק מההליכה, הקול או ההתנהגות שלי והיו זורקים עליי ברחוב אבנים, מרביצים ומשפילים אותי. אני לא הייתי ילד חלש ולא הייתי מוותרת אף פעם, לא פחדתי ותמיד עניתי והגבתי, לא משנה מה. זה היה יכול להיגמר גם במכות רצח".
בתקופה ההיא לזיזי לא היה ממש ברור מה היא ומי היא. "אז לא ידעתי להגדיר אם אני הומו. היום אני יודעת שאני טראנסית ונמשכת לגברים, אבל לפני עשרים שנה לא ידעו מה זה, לא היה גוגל, לא היה מי שיכווין אותי ויעזור לי".
בכיתה ח' החלה להזדהות כנערה. "הייתה לי חברה יהודייה שגדלה איתי יחד באותה השכונה מגיל אפס ולמזלנו היה לנו אחת את השנייה תמיד ויחד עשינו את השינוי והפכנו לקוקסינלים", היא מתארת במילותיה, "מגיל 14 לקחתי הורמונים, ככה שאפילו לא הספקתי להתפתח לגבר. לא היו לי זיפים. הייתי שמה פס שחור בעין, מאריכה שיער ועושה שעווה". הבחירה הזו הייתה מאוד לא מקובלת בחברה הערבית: "מבחינת הערבים עדיף שתהיה רוצח, אנס או מוכר סמים – אבל אל תהיה קוקסינל. הייתי מפחדת שידקרו אותי או ירצחו אותי ברחוב".
מקום לברוח אליו
אל הזנות הגיעה בגיל צעיר מאוד, צעיר מדי. "בכיתה ח' עברתי עם החברה שלי באוטובוס ליד התחנה המרכזית וראינו שתי זונות ותיקות שעומדות שם. התחלנו לשאול אותן על התחום ולאט לאט נכנסנו לעניינים. בכיתה י' כבר עבדתי בלילות בגן החשמל ובבוקר הולכת לבית הספר".
דווקא שם, היא אומרת, היא הרגישה סוף סוף שייכת. "לא פחדתי מזה, התרגשתי מאוד. המקום הזה משך אותי. מצאתי אנשים שמתלבשים, מדברים ומתבטאים כמוני. פתאום לא הרגשתי מוזרה ובודדה. הרגשתי שיש לי מקום שאפשר לברוח אליו ושם יקבלו אותי".
זיזי קנתה פאה והחלה להגיע לגן החשמל פעם-פעמיים בשבוע. "הייתי הולכת ב-12 בלילה מיפו ברגל ומתחפשת בסמטה בדרך. לא הייתי באה רק כדי לעבוד, אלא בשביל הריגוש וכדי להרגיש שאני אישה. הייתי חוזרת באחת בלילה כשההורים כבר היו ישנים וקמה בבוקר לבית הספר. יום אחד אמא שלי מצאה את הפאה בארון, היא ואחותי גזרו וזרקו לי אותה".
אחרי שסיימה את התיכון עזבה את בית הוריה ביפו. "ההורים לא קיבלו אותי. עבדתי כמעט עשרים שנה בזנות ולא יצא לי מזה כלום. לא הייתה לי אופציה אחרת, בסוף הכי קל כשהמשפחה בועטת אותך מהבית זה לעשות 700-800 שקל בשעתיים ולחזור לדירה שאת שוכרת. כסף מדבר, לא משנה מה יגידו".
"התנהגתי כאילו זו עבודה נורמלית, אפילו הייתי אומרת 'אני הולכת לעבודה'. זו קהילה של קוקסינלים אז זה היה טבעי, אבל זה לא"
השנים הראשונות בזנות, היא מתארת היום, נראו לה ורודות. "אולי בגיל 19, כשאת מתחילה לעבוד כזונה, את מתלהבת מהעקבים ומהעובדה שמחזרים אחרייך, אבל אחר כך את מתחילה להבין שאת כמו חתיכת נקניק ושמסתכלים עלייך כמו בשר. את מרגישה שאת צריכה לחשוף יותר, להוסיף יותר בלונד בשיער, ואז את מבינה שנוגעים, מנצלים וצוחקים עלייך. רק אחרי עשור הבנתי שבעצם עברתי פגיעה מינית. באותו הזמן לא ידעתי את זה. התנהגתי כאילו זו עבודה נורמלית, אפילו הייתי אומרת 'אני הולכת לעבודה'. זו קהילה של קוקסינלים אז זה היה טבעי, אבל זה לא".
"אנשים לא מבינים איזו רמה של סטיות מין יש לאנשים", היא מוסיפה. "זה לא שאדם פשוט חודר אלייך. יום אחד נכנסתי למישהו לאוטו וראיתי מאחורה ילד בן שלוש. ירקתי על הזנאי, צילמתי אותו בטלפון והוא ברח. אנשים סוטים עם פנטזיות מיניות שלא רוצים אותנו כבנות זוג, הם באים ומשלמים סכום כסף נאה כשיש להם אישה בבית, פשוט כדי להוציא תסכול. הם סוג של קוקסינלים שעושים את זה פעם בחודשיים-שלושה".
כדי לברוח מהמציאות, זיזי החלה לקחת כדורי שינה. "אף אחד לא ידע שהייתי בולעת בין 12 ל-14 כדורי שינה ביום, כל היום חיפשתי רק לישון בשקט. זו הייתה התמכרות". הקשיים התפתחו לחרדות ודיכאון: "בשלוש השנים האחרונות שלי שם סבלתי ממש. נכנסתי לחרדות. לא ידעתי ממה זה נובע עד שהבנתי שאני לא נמצאת במקום הנכון לי, ועושה דברים לא נכונים. העבודה לא נכונה, אורח החיים לא בריא והכדורים לא טובים לי. אף אחד לא בא ואמר לי את זה, הבנתי את זה על הבשר. נפגעתי וראיתי שהגוף שלי לבדו קורס. כשהייתה מגיעה השעה 19:00 בערב והייתי צריכה לצאת לעבוד אוטומטית הגוף היה קורס, כמו מערכת שקורסת. הגעתי למצב שאני יוצאת לעבוד רק כשאין לי שקל במגירה. שלוש שנים הייתי הולכת לעבוד בשיא הדיכאון".
"העולם הנורמטיבי עדיין חדש לי"
כשהקורונה הגיעה, היא הפסיקה לעבוד. "הקורונה עשתה פלאים כי פחדתי לצאת. היה לי תיק שהתנהל בבית משפט קהילתי בעקבות ריב שהיה לי עם לקוח והייתי אמורה להיכנס לכלא. באותה תקופה הגיעו אליי נציגות מעמותת 'לא עומדות מנגד', ויחד עם מרפאת לווינסקי ובית המשפט הקהילתי קיבלתי את כל העזרה שהייתי צריכה והרגשתי עטופה", היא מספרת.
"לא היה רגע אחד בו חשבתי לחזור לעבוד כי הן חיזקו אותי ולא נתנו לי להגיע לזה. התחלתי לראות שכשלא נוגעים בי גברים אני יותר מחויכת"
"עזרו לי עם כדורים, סלי מזון, טיפולי שיניים ואוכל. לא היה רגע אחד בו חשבתי לחזור לעבוד כי הן חיזקו אותי ולא נתנו לי להגיע לזה. התחלתי לראות שכשלא נוגעים בי גברים אני יותר מחויכת, שמחה ורגועה. הם באמת הצילו לי את החיים. לא הצלחתי להיגמל לחלוטין, אבל הצלחתי להוריד את המינון לשליש. עשיתי את זה לבד". עם זאת, גם לאחר השיקום, זיזי עדיין מתמודדת לעיתים עם חרדות. "אני מקבלת כדורי הרגעה. לפעמים אני לא יכולה לעמוד על הרגליים בגלל הכדור, אבל הוא מרגיע את הנפש".
לפני קצת יותר משנה הבחינה במשרד לטיפול בקשישים ליד דירתה בשכונת התקווה, בה היא חיה לבד. "נכנסתי ומצאתי עבודה", היא מספרת, "זה סיפוק אדיר. כשאדם חולה ולא יכול אפילו להכין לעצמו כוס קפה, ואת מקלחת אותו ומקבלת תלוש שכר והערכה, את מבינה שאת עוזרת לחסר ישע וזה כיף גדול. זה עדיף על לשתות כוסית וודקה ולקבל כמה מאות שקלים כשקוראים לך קוקסינל. את קמה בבוקר ועושה משהו חשוב שאת באמת אוהבת, ואנשים מעריכים אותך".
היום היא מדברת בחדות ופתיחות על השנים הקשות. "עשיתי שינוי מטורף בחיים שלי ואני לא אחזור לזנות בחיים. אני גאה ושלווה עם עצמי, יותר נוח לי עם עצמי. פעם הייתי אבודה, הולכת לישון וקמה בארבע בצהריים. היום יש לי שגרה. אפילו השפה וטון הדיבור שלי השתנו. פעם הייתי תמיד במנגנון של התקפה והיום אני כבר לא צריכה את זה כי אני עושה טוב וטוב לי עם כולם. העולם הנורמטיבי עדיין חדש לי והכל בחיתולים. החוכמה היא להתמיד".
עם אמה חזרה להיות בקשר לפני כחצי שנה. "אנחנו מדברות כל יום. עם האחים שלי אני לא בקשר עד היום", היא אומרת. לדבריה, החיים המטלטלים שעברה רק הפכו אותה לחכמה יותר. "אני צעירה, בת 36, עברתי חיים של בת 50 בגיל 17 אבל רק למדתי מהכל ועברתי שינוי מטורף. אני רוצה לחיות את הרגע בצורה מכבדת ובלי עזרה של אף אחד. אני רוצה לעבוד ולהסתפק בזה, אני אדם צנוע".
בעתיד היא חולמת ללמוד סיעוד, ואולי גם להרצות על הסיפור שלה. "הייתי רוצה להראות לאנשים שיש עוד עולם. אם אדם לא מבין שהוא נמצא במקום הלא נכון, אין על מה לדבר איתו בכלל. אדם צריך לרצות לקבל את הכלים ולהשתנות. אם אני אראה היום טראנסית בת 14 אני אגיד לה לא להיכנס לזנות ואפנה אותה ישר לעמותות".