שלוש שנים, בין גיל שש לתשע, בילתה שרה ויינשטיין ביער עם שמלה אחת לגופה. "שלוש שנים לא הורדתי אותה, לא ביום ולא בלילה. כיוון שהמשכתי לגדול, גזרו לי חתיכות מהשמלה כדי שאוכל להזיז את הידיים. הייתי מלאה בכינים ובפצעים. מהיער יצאתי בגיל תשע וחצי, במשקל 15 קילו – זה משקל של ילדה בת חמש, לא של בת תשע וחצי".
היא נולדה בפולין בשנת 1935, הצעירה מבין שישה אחים. "ב-1941 היינו אמורים להצטרף אל האחים של אבי בארה"ב, אבל סבתא שגרה איתנו אמרה: 'אני לא נוסעת, בארה"ב מכריחים יהודים לעבוד בשבתות וחגים'. כבר יצאנו מהבית ועלינו על עגלה שהייתה אמורה לקחת אותנו לנמל, אבל סבתא לא הסכימה שניסע וירדנו מהעגלה. בדיעבד כמעט כל מי שירד מהעגלה באותו יום, הושמד".
"הם עמדו וצחקו כי חשבו שהצליחו להרוג את כולנו"
כשפרצה המלחמה הייתה שרה בת חמש. במשך יותר משנה חיו בני המשפחה בגטו, אבל רגע לפני שנשלחו להשמדה הגיעה עזרה ממקור לא צפוי. "לאבי היה חבר פולני שבנו היה שומר בגטו. יום אחד הגיע החבר ואמר לבנו השומר – 'מחר מוציאים את כל הגטו להשמדה, ואני רוצה להציל את המשפחה הזו'. המשפחה שלנו. אין לי מושג למה, כי כל אחד ידע – מי שעוזר ליהודים סופו מוות. והוא בכל זאת סיכן את חייו".
החבר הפולני הבריח את בני המשפחה לדירתו. "נכנסנו שם לחדר ואמא אמרה לנו שאסור לדבר בקול רם, אסור להסתכל מהחלונות, אסור שידעו שאנחנו נמצאים כאן. אבל החבר ואשתו קנו הרבה תפוחי אדמה ולחם לכולנו, ובני הכפר שמו לב והתחילו לעקוב אחריהם עד שהגיעו למסקנה שהם מסתירים יהודים. הם הגיעו לבית, כיתרו אותו מסביב ופרצו את הדלת, אמרו לו ולאשתו לעמוד ולנו לשכב על הארץ. אמא נשכבה עליי, כי הייתי הקטנה מהאחים. בחבר הפולני ואישתו ירו ראשונים כי הם הסתירו יהודים, ואחר כך התחילו לירות עלינו. הם הרגו את אשתו של אחי עם התינוקות שלה, והרגו את אמא שלי שבזכותה ניצלתי. אחר כך הם הציתו את הבית ועמדו וצחקו מסביב כי הם חשבו שהצליחו להרוג את כולנו".
"אבא אמר, 'אנחנו לא משאירים את אמא להישרף פה', ויחד החזקנו אותה – כל אחד תופס יד, רגל, צמה, סינר, ולקחנו אותה ליער. חפרנו בידיים שוחה קטנה, הנחנו אותה שם, כיסינו בעלים וענפים והתרחקנו"
אביה של שרה נותר בחיים. "אבא ראה שחתיכות עץ בוערות מתחילות ליפול, וקרא: 'ילדים, מי שחי שיקום ויברח'. אף אחד לא זז. היינו בהלם. הריח... הריח הזה של אבק השריפה, זה ריח שמלווה אותי עד היום. ואז אבא קם, עבר אחד-אחד ונגע בנו, ועזר למי שחי לקום".
ממשפחה של שמונה נפשות הם נותרו חמישה. "אבא אמר, 'אנחנו לא משאירים את אמא להישרף פה', ויחד החזקנו את אמא – כל אחד תופס יד, רגל, צמה, סינר, ולקחנו אותה ליער. רצינו לקבור אותה אבל לא היה עם מה, אז חפרנו בידיים שוחה קטנה, הנחנו אותה שם, כיסינו בעלים וענפים והתרחקנו עמוק לתוך היער".
שרה עצמה נפצעה קשה מהיריות בגב ובכתף. "נשארנו ביער שבו כל עץ מגיע עד השמיים - ענק, צפוף וחשוך. אני פצועה, אין תחבושת או סמרטוט לשים על הפצע. השמלה נדבקת לי בכל פעם לפצע וזה כאבי תופת. חיינו כמו חיות השדה. היינו חופרים בורות כדי להגיע למים וזה מה ששתינו. את המים החומים האלה שפכו לי גם על הפצע כדי לשחרר ממנו את השמלה כשנדבקה. שבועות שכבתי על הרצפה קודחת מחום, היו ימים שכבר לא הגיעו אליי לראות מה שלומי כי חשבו שאני מתה. היינו ישנים עמוק ביער, על ענפים ועלים, ישנו אחד ליד השני כדי לשמור על חום הגוף – בקור של מינוס 25 ולפעמים מינוס 30 מעלות, אני בשמלה אחת ואנחנו מתכסים בעלים וככה שרדנו. אין לי הסבר לזה".
ביער פגשה משפחתה של שרה יהודים נוספים שהסתתרו שם. "עשרות, עשרות אנשים היו שם, כל יום באו חדשים וכל יום נעלמו", היא מספרת. "היו פרטיזנים שהיו מגיעים אלינו לעזור לנו, לפעמים מביאים בגדים של חיילים שנהרגו. בלילות הגברים יצאו לכפרים, פרצו לבתים וגנבו אוכל. את אבא כמעט לא ראיתי כי הוא תמיד יצא לחפש אוכל. זה היה האוכל היחיד שהיה לנו. מרגיז אותי שבארץ קיבלו אותנו לא טוב בהתחלה – אמרו לנו 'סבונים, לא נלחמתם'. לצאת לגנוב אוכל בלילה - זאת לא מלחמה?".
"יומיים הייתי מחובקת עם העץ וחיכיתי שיבואו להציל אותי. בלי אוכל ובלי מים, רועדת מפחד"
האוקראינים הפולנים נהגו להיכנס ליערות, וכדי לגרום ליהודים להגיע אליהם היו צועקים שמות של יהודים. "הם היו קוראים - משה! חיים! ישראל! והיהודים חשבו שזה יהודי שרוצה לדעת אם יש יהודים ביער. אם מישהו יצא אליהם הם היו יורים בו או הורגים אותו עם קלשון או גרזן. בגלל זה הודיעו לנו – אם קוראים שמות בעברית, אתם לא עונים".
תקופה ארוכה בקושי יכלה שרה לעמוד על רגליה. יום אחד, כשהתחזקה מעט, יצאה לחפש אוכמניות ביער. "הייתי מאוד חלשה וכנראה נרדמתי שם ליד אחד העצים. כשחזרתי לא הייתה באזור נפש חיה. בזמן שלא הייתי הגיעו רועי צאן פולנים וכל היהודים ברחו לתוך היער. יומיים נשארתי בודדה ביער, ואני יודעת שיש חיות טורפות. בלילה אני שומעת אותן מייללות וכל דריכה שלהן על העלים עושה רעש ואני בטוחה שהנה, עוד שניה באים לאכול אותי. החלטתי שאני חוזרת לעץ איפה שישנתי, אני מחבקת אותו והוא ישמור עליי. יומיים הייתי מחובקת עם העץ וחיכיתי שיבואו להציל אותי. בלי אוכל ובלי מים, רועדת מפחד, ופתאום אני שומעת שצועקים – 'שרהל'ה!' ואני לא עונה, כי זכרתי שלא עונים כשקוראים שמות של יהודים. רק כשהזזתי את הראש הצידה ראיתי שזה מישהו מהאנשים שלנו שקורא לי, יצאתי אליהם והתאחדנו שוב".
כשבאו הפרטיזנים להודיע ליהודים שביער שהמלחמה נגמרה, הם סירבו להאמין וחשבו שמדובר בתחבולה. רק אחרי שהגיעו הפרטיזנים בשנית עם אותה הבשורה, הסכימו לצאת מהיער. "יצאנו ואבא הושיב אותנו על המדרכה בעיירה – ככה, גלויות בפני כל עובר ושב. הוא אמר – 'אני הולך לאסוף חברים, אני רוצה ללכת לכפר לנקום את מות אמא והמשפחה שלנו'. אבא הצליח לאסוף 15 איש, הם נכנסו לכפר, הכפריים תפסו אותם ועינו אותם עינויים שאי אפשר לספר. קראו לנו לזהות את אבא כי עשו להם קבר אחים, ומה שאנחנו ראינו שם – התמונה הזו מלווה אותנו כל חיינו. בכל ילד שנולד, בכל חתונה, התמונות האלה מלוות את אחיותיי ואותי".
שרה ואחיותיה נותרו ברחוב – שלוש ילדות בלי בית ובלי אוכל, כשהעוברים ושבים לעתים מקללים אותן ולעתים זורקים להן פרוסת לחם. "ישבנו בחוץ עד שאיזו משפחה השיגה לנו בית יתומים בפולין", מספרת שרה. "העבירו אותי לבית לנה קיכלר, שהייתה אוספת ילדים מבתי יתומים וממנזרים ומעניקה להם בית עם צביון יהודי. שם קיבלנו לראשונה בגד חדש, אוכל. סוף סוף זרקתי את השמלה המלוכלכת. לימדו אותנו לצחצח שיניים, לסרוג, לתפור. שם הרגשנו לראשונה מאז המלחמה מה זה חיים אנושיים".
לארץ הגיעה לבדה. בגיל 13, בקיבוץ גבעת השלושה, פגשה את מי שיהיה בעלה, אברשה - גם הוא ניצול שואה שעלה לבדו. בהמשך השניים נישאו, השתקעו ביבנה ונולדו להם שלוש בנות. אברשה נפטר לפני ארבע וחצי שנים. "הייתי נשואה 65 שנה באושר ענק. חשבתי שלא אוכל להמשיך לתפקד אחרי מותו, אבל החיים כנראה חזקים יותר מהכל".
את הצלחת שיקומה מייחסת שרה, היום בת 87, לחברותה במועדון עמך, המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני. "היום אני אישה מאושרת בזכות המועדון. שם קיבלתי טיפול נפשי אחרי ששישים שנה לא יכלתי לדבר על השואה או להגיד אבא או אמא. היום אני בפעילות מלאה שם – משתתפת בהצגות, שרה במקהלה, מספרת המון. הבת שלי אומרת תמיד – 'אמא, תבדקי ביומן אם אני יכולה מחר לבוא אלייך'".
"את בבית, המקרר מלא, את אישה מאושרת"
בימים אלה משתתפת שרה בקמפיין 'מאה מילים' של ועידת התביעות, בו מבקשים מאה ניצולי שואה מרחבי העולם בשש שפות לעורר מודעות לחשיבות זיכרון השואה. "אני רוצה להעביר מסר לכל הדור הצעיר והאהוב – תעשו הכל כדי ששואה נוספת לא תתרחש", היא אומרת.
מפעם לפעם מלווה שרה קבוצות נערים לפולין. "אני חוזרת מאושרת. את שומעת את המילים שלי? אני חוזרת משם מאושרת. על האדמה הארורה הזו רצו למחוק אותנו מהחיים ולהשמיד אותנו, והנה אנחנו מגיעים במלוא כוחותינו עם חיילים, עם דרגות, עם דגלים ושרים התקווה, ונותנים כבוד להורינו ולאחינו שהושמדו שם. זאת גבורתנו וזה העם המדהים שלי. יש לי מדינה ויש לי צבא ששומר עליי. זה הניצחון שלי. אני קמה בבוקר ואומרת – 'שרה, את בגן עדן. את בבית, המקרר מלא, את אישה מאושרת'".