מעל 115 נשים בזנות מתו מאז 2016. גילן הממוצע הוא 40. סיבות המוות הן בדרך כלל מנת יתר, התאבדות או רצח. על חלק גדול מהן ככל הנראה לא שמעתם. ב-2020 הועבר לראשונה חוק איסור צריכת זנות. המחוקקים החליטו, באופן מבורך, להעניש את הזנאים, אבל כמו בהרבה תחומים, הבעיה היא אכיפה. ולכן, גם ב-2023 הזנות בישראל ממשיכה לשגשג, ואלה שמשלמות את הכבד ביותר לא זוכות לפתרון אמיתי שיעזור להן לצאת מתוך האפלה. עדי שליט, שני שכטר ואליסה קונדרטייב, סטודנטיות לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, החליטו להקדיש את עבודת הגמר שלהן לאותן נשים, שהן בדרך נפגעות עבירות מין, מכורות לסמים, קורבנות אלימות וניצול: "חשבנו מה אנחנו רוצות להגיד, והחלטנו שנתמקד בנושא הזה, שלטעמנו לא מדובר מספיק", הן אומרות בשיחה עם mako.

השלוש יצרו עבודת וידיאו קצרה ועוצמתית בשם הנשים השקופות, שנעשתה בשיתוף עם מרכז "קיימא" באוניברסיטת חיפה. בפרויקט בחרו השלוש להתמקד באחד מ-17 יעדים שהגדיר האו"ם לפיתוח בר קיימא, כאשר יעד מספר חמש ברשימה הוא שוויון מגדרי, ואחד ממטרותיו הוא: "לחסל את כל צורות האלימות נגד נשים ונערות במרחב הציבורי והפרטי, כולל סחר, ניצול מיני וסוגי ניצול אחרים".

"הזדעזענו מהנתונים של צריכת הזנות, של מקרי הרצח, ההתאבדות והמוות ממנת יתר", אומרת שכטר. "קשה לי לחשוב שנתוני צריכת הזנות גבוהים כל כך וזה נמצא ממש כאן, לידי. זו הסיבה שקראנו לפרויקט 'נשים שקופות', כי אולי הן מתהלכות פה בינינו ואנחנו לא רואות אותן".

 


"הנשים לא בחרו בזה והן לא נהנות מזה"

"ניסינו לחפש עדויות מהשטח", מציינת שליט, "התחלנו לקרוא סיפורים ברשת, והבנו שיש כאן משהו שחייבים לדבר עליו. רצינו נורא לזעזע, לגרום לבעיטה בבטן, לשם כיוונו ובגלל זה בחרנו להציג את הסיפור בשלושה קולות שונים. הקול של הזונה, הקול של הלקוח והקול של אחות של הזונה".

את הסיפור הראשון בסרטון הן לקחו מכתבה ששודרה ב"כאן 11". זהו גם הסיפור הראשון בסרטון – ראיון אישי עם ה' שמספרת על "שגרת היומיום שלה": "בסוף הכתבה בעצם מסופר שהיא התאבדה כמה שבועות אחרי, שהיא רצתה להשאיר אחריה עדות", אומרת שליט. "היא הלכה מן העולם ואפילו לא ניתן לפרסם את שמה", מוסיפה קונדרטייב, "היא מוצגת רק באות הראשונה שלה. השתמשנו בזה כמוטיב חוזר בסרטון. המטרה הכי חשובה שלנו היא להעלות את המודעות. שאנשים ידברו על זה, שיבינו שיש כאן אדם, זה לא רכוש. הנשים לא בחרו בזה והן לא נהנות מזה".

הסיפור השני בסרטון הוא סיפורה של ג', שבאוגוסט 2015 התאבדה בתלייה בבית בושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב, שבו היא עבדה 15 שנה. "בסופו של דבר היא החליטה להתאבד בחדר שבו היא קיבלה את כל הגברים, בלי הלוויה, בלי כלום. שלוש שעות אחרי שפינו את הגופה שלה בית הבושת חזר לעבוד כרגיל. זה עורר סערה גדולה, אבל כלום לא קרה מעבר לזה". הסיפור של ג' בסרטון מסופר מנקודת מבטו של הלקוח, שעושה דה-הומניזציה טוטאלית לאדם שמולו: "החומרים שמצאנו דיברו עליה", אומרת שליט, "אנחנו שינינו את זה לנקודת המבט של הלקוח".

בסרטון השלישי בחרו השלוש לתת את התחושה של המשפחה שנשארת מאחור, של אחותה של י', שאת סיפורה גם מצאו באחת מהרשתות החברתיות. "רצינו שאנשים יקשיבו למישהי שהם יוכלו להזדהות איתה כי את הקולות האלו פחות שומעים. אולי אז אנשים ישאלו את עצמם 'מה אם זאת הייתה האחות שלי', או הגברים, שלא מודעים למה שקורה אחר כך, שחושבים שהן נהנות מזה, וזה בסדר, יבינו מה הם עושים".

לדבריהן הרעיון ליצור סרט מאויר היה משותף: "כל אחת מאיתנו איירה סיפור אחד. מצאנו משהו משותף - קו דק ושברירי. בחרנו את אותם כלים, אותו קו ואותו עובי ועשינו תיקונים כדי שהוא יהיה אחיד לגמרי. עבדנו ממש טוב ביחד, ישבנו במשך שבועות כדי לסיים את זה".

התוצאה קיבלה תגובות נלהבות. "ראש המחלקה אמר שזה פנומנלי. העלינו את הסרטון לטיקטוק וקיבלנו מאות תגובות. שמחנו שהצלחנו לגעת באנשים, שהם חוו בדיוק את מה שרצינו להעביר. כשעושים עבודה אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יתגלגל - ולהתעסק בנושאים כאלה זה משהו שחשוב לנו גם בתור נשים וגם בתור מעצבות".