לפני כשנתיים מגזין "אל" ערך אירוע שהוקדש לנשים בהוליווד וכל המי ומי התייצבו. כלומר, אני רק יכולה לנחש שכל המי ומי התייצבו, כי מהאירוע הזה נראה שיצאה רק תמונה אחת: פניה החדשות של רנה זלווגר. "אי אפשר לזהות את זלווגר", הכותרות שמחו לאיד. "מה קרה לפנים של רנה?". ובכן, מה שקרה לה זה שהיא הזדקנה בהוליווד, המקום בו כל קמט ממולא בסיליקון וכל פיסת עור רפויה נמתחת מאחורי האוזן.
עברה שנה ואותה שאלה נדבקה לשחקנית מתבגרת אחרת, אומה תורמן, שהגיעה לבכורה של מיני סדרה בה השתתפה. הגולשים, ואני בהם, נכנסו לשוק אפילפטי ברמה בינלואמית: האם ייתכן שסמל המגניבות, האישה שרדפה את ביל, שהלכה לשירותים לפדר את אפה, נכנעה לתכתיבים? מספר ימים לאחר מכן תורמן הסבירה בראיון שהמאפר שלה פשוט החליט לגוון קצת עם הצבעים, ושלא מדובר בניתוח פלסטי. נניח. גם לגברי הוליווד לא עושים חיים קלים, לפני חודש שאלנו כאן במאקו סלבס מה לכל הרוחות עבר על הפנים של ג'ון טרבולטה ומי ניפח את הפנים של טום קרוז - אבל את שני אלא נשים רגע בצד.
המשותף לכל התמונות הללו, מלבד האובססיה של הכוכבים לנעורים - והאובססיה שלנו לאובדנם, הוא המקור: ג'טי אימג'ס. מאגר תמונות אסטרונומי שמפרנס ממכירתן. כל מפורסמת שאי פעם הגיעה לאיזושהי השקה או אירוע שטיח אדום כנראה נמצאת שם, גם בר רפאלי גם גל גדות. במסגרת העבודה שלי כעורכת ערוץ הנשים ב-mako יוצא לי להשתמש לא מעט באתר הזה, ומה אני אגיד לכם? כיף אדיר. כמו לפלוש לאלבום סלפיז שלא עבר את הסינון לרשת, כמו לפגוש את אלות האלימפוס בתור לשירותים ב"בלוק". אמנם מרבית התמונות הן מה שנקרא "יצוגיות" (קרי, עומדות בסטנדרטים) אבל בגטי יש גם תמונות שמדגישות את שכבות האיפור, את טקסטורות העור, את הניפוחים הקוסמטיים - והכי חשוב: קמטים. המון המון קמטים.
לפני שאתן מאשימות אותי בגילנות וסקסיזם, תנו לי להסביר. בכל פעם שאני צופה ב"האישה הטובה", "האנטומיה של גריי" או כל סרט בקולנוע, אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שאני לא נראית כמוהן. אני יודעת שיש לכוכבות האלה מאמן כושר לכל שריר ובוטוקסאי לכל נים, ובכל זאת: ג'וליאנה מרגוליס בת חמישים, אני בת 33 - איך זה ייתכן שהעור שלה מוצק משלי? השבוע אשכרה בדקתי כמה עולה טיפול בבוטוקס ומאיזה גיל מומלץ להתחיל להזריק חומצה הילארונית (התשובה: לפני עשר שנים). ואז בא גטי ואמר לי, את כן נראית כמוהן, רק הרבה יותר ענייה. הבעיה שלי היא לא שהן מזדקנות - נהפוכו, רובן מזדקנות יפה - אלא שהן מסתירות את זה.
"אז גילית שיש פוטושופ בעולם, ביג דיל", נכון, לא מדובר בבשורת המאה. אבל האמת המצערת היא שגם כשזה ברור כשמש שתמונה מסוימת עברה ריטוש וליטוש' אני מושפעת מהדימויים שהיא מדגישה. המוח מזהה את המניפולציה, אבל זה לא עוצר את הגוף מלשחרר קנאה ותסכול. כל מי שאי פעם הרכיב משקפי מציאות מדומה יודע שהוא לא באמת על רכבת הרים - ובכל זאת משהו קורה בבטן, משהו מאיץ בלב. מהבחינה הזאת חוק הפוטושופ הוא בגדר "נייס טו האב", חשוב שיהיה - אבל החרא הזה לא באמת משפיע עלי. אתם יכולים לציין גם אלף פעם שהדוגמנית עברה הצרת היקפים בעיבוד ממוחשב, אני עדיין אספור קלוריות ואשקל כל בוקר. כל אחת והפרעת האכילה שלה.
ההתלהבות שלי מ"כל האמת של הפרצוף" או הריר שאני מזילה על כתבות מסוג ה"תראו את הסלבס בלי איפור" אינה הוגנת. השחקניות בהוליווד נתונות בלחצים ובדרישות רבים, לא רחוקים ממה שמופעל עלינו, הרגילות. גם מהן מצופה להתנגד לכוח המשיכה, גם הן חוששות להפוך ללא רלוונטיות עם הגיל וגם הן מתמודדות עם פערי שכר. נכון שזה שמדובר במיליונים ואני אישית חושבת שהן בכייניות, אבל מבחינה אובייקטיבית, אין סיבה שג'ניפר לורנס (שהיא אגב השחקנית הכי ריווחית כיום) תרוויח פחות מבראדלי קופר או כריסטיאן בל. ברור גם שמי שלא הופכת את הפלסטיקאי לחבר הכי טוב שלה משלמת על זה בתפקידים, בפרנסה, באגו פגוע - אבל שהן יתמודדו עם הבעיות שלהן ואני אתמודד עם שלי, והבעיה שלי היא שבשבוע הדופלגרנר האחרון כולם אמרו לי שאני חייבת להחליף לתמונת הפרופיל של קלייר אנדרווד, והאישה בת 50.
שקר החן מצליח לעבוד כמעט על כולנו, ואני תוהה איך הוא משפיע עליהן. מדי פעם יוצא לי להופיע בטלוויזיה. בכל הופעה שכזאת אני זוכה לאיפור של עשרים דקות לפחות, מושיבים אותי מול תאורה מחמיאה ומצלמים אותי עם עדשות מרככות. התוצאה היא שכשאני מגניבה מבט אל המוניטור, מציצה אלי בחזרה אחותי הקטנה. כשחברי פייסבוק שמעולם לא פגשו אותי כותבים לי בפרטי למחרת שנראיתי טוב, אני מרגישה כמו הרמאית הגדולה בעולם. אני מטרחנת אותם בהסברים שאני לא באמת נראית ככה, שהמאפרת הצרה לי את האף, והמייק אפ מסתיר את הפגמים, אבל ברור לי שכל מה שהם שומעים זה "הו תראו איך אני גם יפה וגם צנועה ממש". איך מתמודדת עם זה קמרון דיאז, לא אכפת לה שהיא נראית בת 20 בכרזות הסרטים? בראיון לדיילי מייל שפורסם השבוע היא מספרת שהיא מחבקת את הגיל שלה, או משהו כזה, שהבעיה היא לא בזקנה אלא בהוליווד. האמירות הללו היו הרבה יותר אמינות אם התמונות שצורפו לראיון היו יותר דומות לאלו בגטי מאשר לאלה שבפוסטרים.
אל תשנאי את השחקניות - תשנאי את המשחק, כך אומר הביטוי המוכר. אבל למשחק אין פרצוף שאפשר להצביע עליו באצבע מאשימה. המטרה שלי היא לא לעשות שיימינג לנשים מזדקנות, אלא להוכיח לעצמי, על הדרך גם לכן, שעולם הבידור מבוסס על הונאה, ובסופו של יום גם נעמי ווטס יושבת על האסלה ומחשבת את קיצה לאחור. נשות הוליווד נראות מעולה, אם הן לא היו - הן לא היו נשות הוליווד (סוגיה אחרת לטור אחר), אבל גטי מוכיח שהמיליונים שהן מרוויחות לא מאפשרים להן לקנות נעורים, וזו מחשבה מאוד מנחמת.
