רק חצי שנה חלפה מאז שהבאנו לקבר ישראל את דניאלה, נערה בקושי בת 20 שלא הצליחה לשאת יותר את האונס הקבוצתי שעברה וגופתה נמצאה בגן לוינסקי. כפי הנראה, היא שמה קץ לייסוריה בעזרת מנת יתר שנטלה. והנה - השבוע נודע לנו על אביגיל לביא ששמה קץ לחייה לאחר שגם היא לא יכלה לסבול את ייסורי הנפש טורפי השלווה, שהם מנת חלקן של כל הנפגעות מינית, אבל בעיקר של אלו שנפגעו מינית כילדות קטנות. גם במקרה של לביא, לאחר תקופה ניסונות בלתי פוסקים להיאחז בחיים ולטפל בעצמה - היא שמה קץ לחייה.
רק מי שחוותה על בשרה כילדה קטנה, את הזוועה של תקיפה מינית מתמשכת ושיטתית בתוך הבית, יכולה להבין שהמוות הוא הבחירה ההגיונית היחידה על פני חיים בהוויה מחוללת ובתחושת פגימות בסיסית. רק מי שנפגעה לעולם תישא כמונו את זיכרונות הפציעה, ותזכור יום יום לנצח ועד סוף הדורות, את מראה גופתה של הילדה שהיינו, מוטלת רצוחה לסיפה של כנסת ישראל, ועד יומנו האחרון נתמה יחדיו מדוע מנהיגינו ומחוקקינו, שוטרנו ושופטינו, עוברים יום יום מעל לגופת הילדה המחוללת וזבת הזרע, עוקפים אותה, מדלגים מעליה, דורכים עליה, מטנפים בבוץ סוליותיהם את אברותיה ולא רואים אותה גם מחצי מטר. שקיפותה זועקת וקולה לא נשמע.
קשיי התפקוד של הנפגעות בילדותן הם כצלקות מלחמה עקובה מדם, קרב לא הוגן. גם הן הלומות קרב. ולא סתם "קרב", אלא הקרב האכזר מכולם, קרב החזקים מול החלשים. אבל את המלחמה שבה נופלות הנפגעות חללות ומחוללות, איש לא יכניס לדברי ימי ההיסטוריה והן לא תבואנה בהיכל גיבורי ישראל. לכבודן לא תעמוד האומה לדקת דומיה. משחר הימים ועד קץ הדורות נפגעות גילוי עריות נקברות חיות מחוץ לגדר.
נפגעות בוגרות סובבות בעולם כמי ששכלו את הילדה שהן היו. קורעות "קריעה" בבגד וחופנות עפר על ראשן ונוהגות על פי כל כללי מנהגי האבלות. נותנות אינספור סימנים לסביבה שהנה - הן יושבות שבעה על רצח של ילדה. ובכל זאת, איש לא פוקד את סוכת האבלים שלהן. לשבעה שלהן איש לא בא. גם לא לטקס גילוי המצבה ולא לשלושים ולא לאזכרה השנתית. ואין להן חלקת קבר לפקוד אותה, הן נקברות חיים בקבר אחיות, בגיא ההריגה היחודי להן. הן למעשה השכולות היחידות בעם המתאבלות לבדן. פלא שהן לא יוצאות מהטראומה?
"לא רק אלימות ורצח הורגים אותנו"
התאבדות בקרב נפגעות ונפגעי ניצול מיני בילדות, איננה תופעה מקומית אלא מוכרת בכל רחבי העולם. כך למשל נודע השבוע כי בקהילה קטנה באונטריו (קנדה), התאבדו שלוש ילדות בזו אחר זו כחלק מהתארגנות קבוצת ילדות שמאסו בתרבות האלימות המינית נגדן.
בישראל קהילות רבות מסוגרות ושבטיות אשר משמרות תרבות פטריארכלית המדכאת ילדות ונשים, מסורות המקדשות רצח נערות ונשים מתוך כבוד לשבט, קבוצות המתירות אלימות ואף עוצמות עין לנוכח "המגיפה" הקשה מכולן בישראל: גילוי עריות ופדופיליה. פרקטיקת ההשתקה המסורתית היא באמצעות האשמת הקורבן בכך שהיא אפשרה את הפגיעה ומכאן שהיא אשמה בחילול כבוד השבט.
אחת מכל חמש ילדות ואחד מכל עשרה בנים עוברים ניצול מיני עד גיל 12 מדובר בנתונים הידועים לממשלה שנים רבות, אך הממשלה הכנסת ומערכת המשפט מעדיפות את חזקת החפות על פני זכות ילדים לא להיפגע פיזית ומינית. ובקרב האבוד בין בוגר פוגע עתיר משאבים לבין קטינה לוקה בטראומה נטולת כוחות ומשאבים ומתקשה למסגר במילים מה בדיוק קרה לה היכן ומתי- קשה לילדים לזכור פרטים כאלה ובלעדיהם? היא תישאר במאסר עולם בכלא פגיעתה והוא יצא לחופשי עטוף ברחמי חזקת החפות.
מה נשאר לנערות ונערים אלו שחוו מכות וניצול מיני כפאר ילדותם? כיצד יביעו מחאתם? אם אין דרך במשפט ואסור לעשות ״שיימניג״ לפוגע וכל מערך הכללים נועד להגן על פוגעים ולהלך אימים על ילדים מתלוננים - אקט המחאה האולטימטיבי הופך להיות - ההתאבדות.
הגיעה העת שמדינת ישראל כמו אומות העולם יתנו עדיפות ראשונה למיגור הניצול המיני והאלימות בכל צורותיה כלפי ילדים בפרט. זו צריכה להיות עבירה בינלאומית של פשע נגד האנושות שעונש מוות בצידה למי שפוגע בילדים.
בינתיים עד שישתנה משהו ברמת החקיקה, חובה על מדינת ישראל לתת דעתה ומשאביה להרחבת מימון הטיפול הפסיכולוגי לקבוצה זו ללא הגבלת זמן וברמה הגבוהה ביותר. כיום בישראל תורים של שנים בטיפול פסיכולוגי במרכזים היעודיים כמו מרכז לוטם באיכילוב או בבני ציון בחיפה. גם בקופות החולים המצב בכי רע עבור קבוצה זו. התורים ארוכים וכולם מעמידים תנאי לטיפול במתבגר/ת, הגבלת זמן הטיפול לשמה או מקסימום שנתיים.
מדובר בהתניה בלתי סבירה, מאחר שקשה מאד לילדות האלו לפתח אמון במטפל ועד שהן נקשרות למטפלת ובאמת מתחילות להיפתח אליה, כבר חולף זמן הטיפול וצריך לנוע ולנדוד למטפלת חדשה. מתבגר/ת שנכוו ממטפלת פסיכולוגית שנאלצה לנטוש אותם כמעט לעולם לא יצליחו לשוב ולבנות אמון עם מטפל נוסף. בהעדר טיפול קבוע בלתי מוגבל בזמן, המוצא היחיד הוא טיפול עצמי בסמים ובאלכוהול שעוזרים לשכוח ולערפל את המודע ולעמעם את שטף הזיכרונות מהפגיעה. אלא שבריחה לסמים ואלכוהול מכניסה את המתבגרות/ים למגע עם עולם הפשע, העבריינות הזנות וכיוצ״ב.
אני מעידה על כך לא רק מניסיוני בטיפול משפטי וליווי של מאות ילדות וילדים עד היום, אלא מעידה על בגוף ראשון מניסיון אישי, כמתבגרת שנואשה מהאלימות בבית ומצאה אור רק באופציית ההתאבדות. על החוויה של מתבגרת המבקשת נפשה למות בתקווה שהמוות צופן בו שקט וחוסר כאב, כתבתי את המניפסט של הנפגעות בילדותן: ״החיים שאחרי המוות״ - השארות בחיים כאקט של מחאה״ ואת המניפסט השני למתבגרות שקראתי לו:״עריות ולביאות״.
עו״ד רוני אלוני סדובניק מייצגת נפגעי ונפגעות עבירה.