בשנת 2007, רוכבת אופנוע קנדית בשם ויקי גריי, מהמיסדות והבעלים של אתר הרוכבות MOTORESS, החליטה להוציא לפועל פנטזיה ישנה שלה ותחת הכותרת JUST RIDE (פשוט רכבי) קראה לנשים, רוכבות אופנועים בכל העולם, לצאת לרכיבות קבוצתיות כדי לחגוג את "יום הרוכבת הבינלאומי". שיצוין, כך הוחלט, ביום שבת הראשון בכל חודש מאי. היוזמה התפשטה כמו אש בשדה קוצים וכבשה קבוצות של רוכבות בעשרות מדינות בעולם, כולל את ישראל, לפה הגיע היוזמה בשנת 2009. גם בשבת הקרובה תצאנה הרוכבות הישראליות, זו השנה העשירית ברציפות, לרכיבה משותפת ברחבי הארץ.
לכבוד המאורע, ביקשנו מחמש אופנועניות, מענפי רכיבה שונים, לעצור לרגע ולספר לנו על חוויית הרכיבה והאופנוענות לפני שהן שמות את הקסדה, עולות על הכלי ונותנות גז.
אנה יגודוב, 30, עובדת במשרד עורכי דין, רוכבת שטח
מאז ומתמיד רציתי להיות שונה מילדות אחרות ודו גלגלי תמיד היה בגדר חלום עבורי. התחלתי מאופנוע קטן ששירת אותי גם בכביש ביום יום וגם ברכיבות שטח בסופי שבוע. אחרי חודשים בודדים בשטח נפצעתי. אומנם פציעה לא קשה, אבל היא הטמיעה בי פחד. ראיתי רוכבים, ובעיקר רוכבות ונשכתי שפתיים. שנה וחצי מאז הפציעה נכנס לי ג'וק לראש והחלטתי שהגיע זמן. לקחתי את החסכונות הלא רבים שהיו לי, ניגשתי לסוכנות ויצאתי עם אופנוע שתי פעימות. כזה ששמים ליד המיטה בלילה, כדי שחס וחלילה אף אחד לא יגע בו. בהתחלה פחדתי ממנו. הוא היה כל כך גבוה שבקושי הצלחתי לטפס עליו, הוא היה חזק, לפעמים הוא היה לא צפוי. אבל לאט לאט התחברנו והתאהבנו ומאז אני מאושרת ומאותגרת. מרכיבה לרכיבה אני משתפרת. ובכל רכיבה אני מגלה על עצמי דברים חדשים ויכולות חדשות, מותחת את גבול היכולת שלי עוד קצת. הרכיבה עבורי היא כמו תרפיה. הצליל שמפיק האופנוע הוא כמו מוזיקה מרגיעה. כל השבוע אני מחכה בקוצר רוח לפגישה השבועית עם "התרפיסט" שלי ואם הגוף לא כואב אחרי הרכיבה, זה סימן עבורי שסוף השבוע לא נוצל עד הסוף.
נטלי אנג’ל סלדין, 33, עוזרת מנכ״ל בחברת השקעות ונדל"ן, רוכבת קסטום
האהבה שלי לעולם הדו גלגלי החלה עוד בגיל צעיר והגיע דווקא מעולם הקולנוע. ראיתי את הסרט באטמן ורובין ובו אליסיה סילברסטון רכבה על אופנוע וזה היה החלום שלי מאז.כשאני על האופנוע אני מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם, אני מרגישה ממש כמו גיבורת על. החופש והרוח בשיער מניעים אותי ותמיד תמיד מעלים לי את מצב הרוח.האופנוע הוא חלק בלתי נפרד ממני והפך להיות דרך חיים ודרך להכיר חברים חדשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. היום רוכבת על אופנוע קאסטום של קיוואי בנפח של 250 סמ"ק ואני איתו כבר כשנתיים וחצי. כשאני עליו אני מרגישה שאני שגרירה של כל הנשים בעולם, מוכיחה שאנחנו יכולות להיות רוכבות אופנוע כבר ועדיין להישאר נשיות ועדינות. הניגוד הזה, של שני העולמות, הוא המקור של הכח שלנו!
אחינועם חנניה, 30, מנהלת "גן ילדי הטבע הדמוקרטי״, רוכבת מסלול
האופנוע הוא הזהות שלי, הוא עוגן. הוא בטחון ופחד, אומץ וקשב, פראות ומשמעת. הוא מזכיר לי שאני יכולה לעשות דברים שלא האמנתי, הוא הכוח להכנס לפניה במסלול במהירות של 180 קמ"ש ולדעת שכדי להשתפר אני צריכה להתגבר על החשש, ללכת נגד כוחות הטבע והאינסטינקטים. אבל, הוא גם מאפשר להיות להיות קשובה לעצמי ומדויקת. לפני שנה הגעתי למסלול מרוצים מקצועי לראשונה ושם הבנתי טוב יותר מאי פעם כמה האופנוע הוא הרבה מעבר לאדרנלין, לאקסטרים. אני יכולה לכתוב ספרים שלמים על האנרגיות שממלאות את הגוף בכל תנועה, מרכיסת חליפת הרכיבה, דרך התנעת האופנוע, הכנסת הילוך, פתיחת גז וכמובן, תחושת הברך באספלט שהיא חוויה על חושית, אבל את זה כתבו הרבה לפני. אני בוחרת לספר על הלמידה שברכיבה. על המשמעת העצמית, ההקשבה הדיאלוג הפנימי שאת חייבת לקיים עם עצמך כשאת שואלת, למה אני לא מצליחה להוריד זמנים? למה דווקא הפניה הספציפית הזו מפחידה אותי? שם במסלול הבנתי הרבה על עצמי. הבנתי שאני פזיזה, שאני ממהרת, שאני כל הזמן חושבת על הדבר הבא. למדתי עוד הרבה על עצמי שם במסלול. לבד. בתוך הקסדה, בחליפה העור והזיעה. רק את, הרוח, רעש המנוע וכל האומץ והפחד שלך גם יחד. אופנוע הוא הכל. בדיוק כמו תנוחה הרכיבה, בה כל איבר בגוף שלך משתתף, ומרגישים זאת היטב אחרי יום במסלול. כך גם כל התודעה שלך נמצאת שם ומאמתת אותך עם מי שאת - האופנוע שלי הוא אני.
נטאשה פז, 28, בלוגרית אופנועים ותרבות הקסטום, רוכבת קסטום
אומנם קיבלתי את גנים של אדרנלין ג'אנקי, אבל אני רוכבת כשנתיים על הכביש ונמנעת מהשכבות עד הברך. אני לא רוכבת בגלל המהירות או הריגוש של לעקוף את הפקקים, כי גם בנסיעה לילית רגועה (הכל יחסי כן?) אני חווה את אותה תחושת החופש והעצמאות, שמגיעה כבר בהילוך הראשון ולאחר ההנעה. אני רוכבת כי כשאני על האופנוע אני לא תלויה בדבר מלבד הדלק וכי אני חופשיה לגמרי, תחושה שקשה להרגיש בעת חיי שגרה במדינתנו. אני רוכבת וכותבת בעיקר על אופנועי רטרו ובנייה עצמית כי לדעתי האישית, אופנועי ה"קסטום" מייצגים את הנשמה, החלומות והשאיפות של מי שייצר ועיצב את האופנוע, חלק אחרי חלק ובעת הרכיבה על כלי, כמו למשל מוטו-גוצי V7 אשר ילווה אותי ביום הרוכבת הבינלאומי בשבת הקרובה, אני מרגישה חלק מההיסטוריה.
רחל ביכלר, 27, מנהלת פרוייקטים, רוכבת ספורט וכביש
רכיבה על אופנוע עבורי היא חלק בלתי נפרד משגרת החיים. האופנוע משמש אותי בעיקר להתניידות לעבודה, ללימודים ושיש זמן למפגשי חברים וטיולים בשבתות. לפעמים אנשים מרימים גבה ולא מבינים. ״זה מסוכן״, הם אומרים לי, ״בחורה עדינה כמוך״. אבל הם לא מבינים ולא מכירים את התחושה שכשאני עולה על האופנוע עולה לי חיוך על הפנים. לצאת ראשונה לדרך בכל רמזור, להרגיש את הרוח, לשמוע את המוזיקה שמתנגנת לי בקסדה באמצעות אוזניה מיוחדת. נסיעה כמעט ללא פקקים ובלי לבזבז זמן וכסף על חניה. נכון, הסיכון ברכיבה גבוהה יותר מנהיגה ברכב ולכן אני רוכבת ממוגנת, זהירה ומאוד מאוד חשדנית. החושים חייבים להיות מחודדים בכל רכיבה ומוכנים לתגובה מהירה, שקולה ומחושבת. יש רק לי מסר קטן לנהגי הרכבים: בבקשה תעזבו את הפלאפונים ותתרכזו בנהיגה.
