כשמילנה מזל מזור (38) עוצמת את העיניים בלילה, עולים לנגד עיניה הילדים ובני הנוער שפגשה במסע ההתנדבות שלה לאתיופיה. "אלו מראות קשים מאוד, ילדים קטנים עם בגדים בלויים וכפכפים שהרצועה שלהם כל כך שחוקה שהיא דקה כמו חוט", היא אומרת בשיחה עם mako. "ההבדל בינינו לא נתפס, זה עולמות מקבילים. לילדים פה יש כל כך הרבה, יותר מדי, והדיסוננס הזה כל הזמן אוכל אותך. אי אפשר להתגבר על הפער".
מזור, אחות אחראית ביחידה האורולוגית בבית החולים שיבא, יצאה למסע התנדבות שם עבדה בצמוד עם הקהילה המקומית. היום ברור לה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תצא למשלחת נוספת. "תמיד הרגשתי חובה להעניק מעצמי ולסייע איפה שרק אפשר".
היא אם לארבעה בין הגילים 12-5, בעלת תואר ראשון בסיעוד ותואר שני במנהל מערכות בריאות, ועובדת כבר 15 שנה כאחות, תחילה במחלקה פנימית, לאחר מכן בטיפול נמרץ, והיום, כאמור, כאחראית ביחידה האורולוגית. הרעיון לנסיעה החל בתקופת הקורונה: "הייתי מיועדת לצאת למשלחת להודו מטעם שיבא כדי לעזור שם לאחים ואחיות בהתמודדות עם המגיפה. זה לא קרה בגלל עניינים מול משרד הבריאות. כשפרצה המלחמה באוקראינה כבר הצלחתי להצטרף למשלחת של בית החולים. הקמנו שם בית חולים שדה ובמשך שבועיים עבדתי מדי יום משמונה בבוקר עד שמונה בערב בתור אחראית מרפאות חוץ. כשחזרתי משם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
התמיכה שזכתה מזור הייתה לכל אורך הדרך, גם מבית החולים וגם המשפחה שדחפה והתרגשה יחד איתה: "הילדים שלי רגילים לזה שאמא נמצאת בעשייה. אני מתנדבת במה שרק אפשר", היא מסבירה. "אני מחנכת אותם שככה צריך לראות את העולם – לעזור לזולת זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות".
כדי לממש את החלום, פנתה מזור ל-help up, עמותה ישראלית המוציאה בין היתר משלחות לאתיופיה: "נבחרתי לראש צוות הרפואה של המשלחת. החלק המשמעותי היה להוביל את נושא תחום הבריאות בקהילה שאליה הגענו, להכין הרצאות על דברים בסיסיים כמו שטיפת ידיים, מניעת דיזנטריה והרתחת מים – כי המים שלהם הם כמו מי ביוב", היא מספרת. "נערים ונערות בכיתה י' לא יודעים מה זו מברשת שיניים או למה צריך אותה".
החלק החשוב ביותר במסע שלה, היא אומרת, הוא המרתון שהעבירה במשך חמישה ימים לכאלף נערות בנושא האנטומיה הנשית והמחזור החודשי. "זה לא היה קל בהתחלה, הקהילה הזאת מאוד שמרנית ופתאום אני, אדם לבן, נדחפת לסדרי העולם ורוצה לדבר על מחזור ומערכות יחסים, כאילו מי את בכלל?". מזור הצליחה לרכוש את אמונה של מנהלת בית הספר. "זה לקח הרבה זמן, אבל כשזה הצליח ממש התרגשתי. הגיעו אפילו בנות מאזורים אחרים כדי ללמוד".
מה לימדת אותן?
"היו שם בנות מכיתות ו' עד כיתה ט'. בשלב ראשון ציירתי רחם ענקי על הלוח עם גירים, ויחד איתו את כל האיברים וכל מה שקשור לאיזון הורמונלי. הסברתי להן מה זה רחם וחצוצרות ושחלות, ואיך נהיה דימום של מחזור וכמה ימים מדממים. הבנות שם אפילו לא ידעו שקיימים שני פתחים, הן חשבו שיש רק אחד שדרכו הכל יוצא".
התרומה המשמעותית ביותר, מבחינתה, הייתה כשלימדה את הנערות להכין לעצמן תחבושות לימי הווסת. "היה הכי קל להביא תחבושות קנויות ולהגיד שזו תרומה ושישתמשו בזה. אבל צריך לתת להן משהו לטווח ארוך, ממוצרים שיש להן בבית. חיפשתי ביוטיוב איך מייצרים פדים אקולוגיים, והתחלנו לאלתר ולבדוק מה הן יכולות לעשות עם דברים שיש באזור שלהן. בסוף הגענו לפדים שמכינים ממגבות ועשינו התאמות. במקביל השגנו תרומות של מגבות מהארץ". במשך חמישה ימים תפרו הנערות פדים לפי הדוגמאות שמזור לימדה אותן. "שמתי דגש על היגיינה נשית ועל הצורך להחליף את הפד ולשטוף אותו. בגלל שאין שם הרבה מים הצעתי לשמור את המשאבים האלו לתקופה הזו של החודש, ולהשתמש פחות בשאר הימים".
"ראיתי שם דברים לא פשוטים", מוסיפה מזור. "נשים ונערות שעוברות אונס, מתחתנות בגילי 16-17, ואין להן מושג איך הדברים נעשים. על סקס המנהלת לא הסכימה שאדבר, אז קראתי לזה יחסים במקום, ואת זה הן הצליחו לקבל. לא רציתי רק לבוא ולדבר אלא באמת לעשות שינוי. השארתי המון חומרים למנהלת, אמרתי להן שימשיכו להעביר את מה שלמדו לילדות אחרות, וכמובן שנשארתי איתה בקשר".
התוצאות בשטח נראו די מהר. "הבנות שם מאוד כבויות, והמטרה שלי הייתה גם לתת להן קצת יותר ביטחון. אז נכון שהיו רק אלף, אבל הספיק לי שהיו בנות שחיכו לי כל בוקר ורק אמרו שהן רוצות להיות כמוני. זה ריגש אותי מאוד", היא אומרת, "זה סיפוק אדיר לתת ולקבל. אני מבינה שאני לא הולכת לשנות את העולם, אפריקה תמשיך להיות אפריקה, אבל הראינו להן שאפשר אחרת, שיש אנשים טובים בעולם, שהן לא לבד. זה עולם ומלואו שיש מישהו שמאמין בהן, ביכולות שלהן ובחלומות שלהן".