כשגלית חוף, 40, הייתה בת 14 היא ברחה מהבית. זה היה שנתיים אחרי שאביה, שאליו הייתה קרובה מאוד, נפטר, ואחרי שהבינה שעם אימה היא לא תצליח להסתדר. "הייתי ילדה שישנה על חוף הים בתוך שק שינה עם גז מדמיע", היא אומרת בראיון ל-mako, "אבל אחרי כמה זמן מתרגלים והלילות לא כאלו מפחידים". בימים אלו מסיימת חוף את לימודיה במדרשה לאומנויות בבית ברל, וכיום מוצגת שם תערוכה שלה ושל בוגרים נוספים.
תערוכתה של חוף מתקשרת באופן ישיר לסיפור חייה המורכב. "מצאתי את עצמי בים כי הרגשתי ששם אני עם אבא שלי", היא אומרת, "בתור ילדה הסתובבתי תמיד עם חבורת בנים, הייתי מין 'טום בוי' כזאת שמחביאה את השיער בתוך כובע. לא נחתי לרגע. אז לא ידעו איך לקרוא לזה, היום כולם יודעים שזוהי הפרעת קשב", היא מתארת ומספרת כיצד היחיד שהבין את המצב היה אביה, שהיה לוקח אותה לרוץ בים כדי לפרוק אנרגיה.
בתור נערה שחיה בחוף הים, גלית החלה להכיר את האנשים הקבועים האחרים ששכנו בחוף - הדייגים והמצילים. אלה נעשו לחבריה, והיו מכנים אותה "גלית מהים" או "גלית מהחוף". לימים, שינתה גלית את שם משפחתה לחוף. "מדי בוקר היו מגיעים הדייגים, אחריהם משכימי הקום, הזקנים שתמיד היו נחמדים ומחפשים את מי לתפוס לשיחות ארוכות, אחר כך המצילים, הספורטאים, הגולשים והתיירים", היא נזכרת היום. בזכות הקשרים שבנתה הצליחה להתקיים: הזקנים דאגו לה לעוגיות וחטיפים, הדייגים והמצילים היו מזמינים אותה לארוחות. "היה לי הרבה מזל. הכרתי אנשים נחמדים ויקרים, רכשתי הרבה חברים ששואלים לשלומי עד היום".
בלילות בהם בילתה בילדותה בים למדה חוף ליצור מקומות מסתור, אותם ניתן לזהות בתערוכה שלה. "אני עוסקת הרבה בבניית מבנים. בכל תרבות הבית עשוי מחומרים אחרים, ואני מתנסה בחומרים מתכלים למבנה שאמור להיות מגונן, יציב או בית רעוע".
הצבע הלבן שולט בכל העבודות שלה, ולדבריה הוא גם מלווה אותה בחיי היום יום. חוף לובשת רק בגדים בצבע הזה, מאז שקראה על תופעת הלבנת האלמוגים הנגרמת בגלל ההתחממות הגלובלית: "טמפרטורת המים עולה, האצה שחיה בסימבוזיה עם האלמוג 'עוזבת' ועוברת למקום קריר יותר - והאלמוג גווע. יחסי הגומלין האלה הם כמו בינינו ובין הטבע. כולנו תלויים זה בזה".