הדרת הנשים אפיינה את משרד החוץ במשך שנים רבות, כאשר הנהלת המשרד — וגם נשים לא מעטות — סברה שהדיפלומטיה היא מקצוע גברי ושלנשים אין כישורים וסגולות המתאימים לביצוע התפקיד. זכור לי, לדוגמה, כי אשת שגריר ותיק תהתה באוזניי כיצד אוכל כדיפלומטית לקחת חלק בקבלות פנים ו"קוקטיילים", ואני אפילו לא הבנתי מה הבעיה, ולא מצאתי שום דבר גברי ב"קוקטיילים".
הודות למאבק מתמשך ובלתי מתפשר השתנתה המציאות, וכיום משרתות נשים בכל האגפים והמחלקות ובכל מדרג התפקידים. המשרד גם קשוב יותר לצורכי בני הזוג והמשפחה, שלעיתים משלמת מחיר על הנדודים התכופים. להלן כמה דוגמאות היסטוריות הממחישות את ההדרה בתקופה הנדונה, שכאמור עברה מן העולם.
לא למינוי אישה לתפקיד בחו"ל
בימי בראשית של קום המדינה היו אך נשים מעטות במשרד החוץ ורובן ככולן לא היו דיפלומטיות, אלא מזכירות, טלפניות, קלדניות ופקידות באגפים השונים. בקורס הצוערים הראשון אומנם נקלטה אישה אחת, אך זה היה רק החריג המבליט את הכלל.
והנה במחצית שנות ה-70 התקבלו שלוש נשים לקורס הצוערים (המונה בדרל כחח 20-25 איש) וסיימו אותו בהצלחה. השלב הבא הוא קבלת מינוי לחו"ל, אומנם לתפקיד זוטר יחסית, אך זוהי ההתחלה. ראוי להעיר כי צוערים אינם רשאים להגיש מועמדות לתפקידים בארץ או בחו"ל, וועדת המינויים של המשרד, בשיתוף פעולה עם חטיבת ההדרכה, משבצת את בוגרי הקורס. והנה, עם פרסום תוצאות הוועדה התברר, כי אף לא אישה אחת קיבלה מינוי לחו"ל, ללא כל נימוק מתקבל על הדעת.
עוד התברר כי החשש שמא אישה לא תוכל למלא את התפקיד כראוי היה משני, ואילו החשש העיקרי היה בנוגע להעסקת בן הזוג. הנוהג שבו אישה מתלווה לבעלה הדיפלומט, השליח, הוא מובן ורגיל, ואיש לא נתן את הדעת על תעסוקתה או אפילו על הקריירה שלה; עליה להיות רעיה למופת, מארחת ואשת שיחה ולעיתים אף להיפגש עם ארגוני נשים כמו ויצ"ו או נעמ"ת. אבל בן זוג ממין זכר? הרי איש לא מצפה שגבר יהיה "רק" מלווה ומארח, וחייבים למצוא לו תעסוקה, ואם אין — הרי שגם הרעיה, הדיפלומטית, תתכבד ותישאר בארץ.
אחת הצוערות החדשות בכל זאת אזרה עוז וביקשה לדעת מדוע לא קיבלה מינוי. ואז יצא המרצע מן השק, ואיש מחלקת העובדים (שנקראה אז מחלקת הסגל) שאל בהתרסה: "ומה תעשי עם בעלך?" (ודוק: אפילו לא שאל מה יעשה בעלך), ותשובתה הקולעת היתה: "כל מה שלא אעשה איתך!" למותר לציין כי היא קיבלה מינוי ואפילו בנציגות נחשקת.
לא למינוי אישה לתפקיד בשגרירות בוונצואלה
דיפלומטית צעירה, שנכנה אותה רבקה, אם לילדה כבת שלוש, קיבלה מינוי כמזכירה ראשונה (דרגה דיפלומטית ברמה בינונית) בשגרירות ישראל בקראקס, ונצואלה. זהו אומנם תפקיד ראשון בחו"ל, אך מי שממלא אותו הוא למעשה סגן השגריר וממלא מקומו בהיעדרו. לכן, וכמתבקש, התכוננה אותה דיפלומטית כראוי למשרה, הכנה שהתבטאה בשיחות עם דיפלומטים ששירתו בעבר בקראקס ועם האחראים באגף אמריקה הלטינית לשגרירות בוונצואלה, בקריאת חומר רקע ומברקים שוטפים ובשלל קורסי הכנה ליוצאים לחו"ל.
ובאחד הימים, תוך כדי ההכנה האינטנסיבית, קיבלה רבקה מברק אישי מהשגריר המכהן בקראקס, ובו הסביר לה שלטובתה ולמען בריאותה הנפשית של בתה, יהיה נכון לוותר על השליחות לוונצואלה ולהתמודד על משרה באתר גיאוגרפי אחר. האיש, דיפלומט בכיר בשירות החוץ, לא רצה, כמובן, להיראות כמי שמתנגד לשליחויות של נשים, ונימק את הסתייגותו בכך, שבבירת ונצואלה יש פקקי תנועה בלתי נסבלים, ולפיכך האם, כלומר רבקה, לא תוכל "לקפוץ" הביתה, לראות את בתה ולטפל בה במהלך יום העבודה!
נראה שהשגריר, הבקיא בוודאי ביחסי החוץ של ישראל, היה . והרי מנותק לחלוטין מסוגיית עבודת הנשים במאה ה-20. והרי גם בירושלים של שנות ה-80 במאה הקודמת לא "קפצה" אף עובדת לראות את ילדיה במהלך יום העבודה.
לא למינוי אישה לתפקיד בקונסוליה בסן פרנסיסקו
דיפלומטית מוכשרת, אם לתינוקת, קיבלה יום אחד מינוי כקונסולית בסן פרנסיסקו, תפקיד שכרוך בנסיעות רבות לכמה מדינות (states) בארצות הברית. מיד שיגרו ראש הנציגות (הקונסול הכללי) וסגנו, שאותו עמדה אותה דיפלומטית להחליף, מברקים נזעמים לראשי המשרד בתביעה לבטל מינוי לא אחראי זה של אם לתינוקת פעוטה.
ההתנגדות היתה כה חריפה עד שבהנהלת המשרד החליטו למען השקט התעשייתי לשגר את הדיפלומטית ליעד אחר. לימים שוחחתי על הנושא עם אחד המעורבים, אשר הצדיק את התנגדותו בשעתו והדגיש כי אין זה אחראי לשגר אישה עם תינוקת כה קטנה.
"מי היה מטפל בילדה?" הקשה, "הרי ברור שזמנה ומעייניה של האם יופנו לילדה ולא לעבודה", פסק. "מנין המסקנה הזאת?" שאלתיו. "הרי כל עוד לא נתבקשת אתה לטפל בילדה, אין זה עניינך ולא עניינו של המשרד. ייתכן שאבי הילדה יישא באחריות, אולי תשכור המשפחה מטפלת ואולי אימה או אחותה של הדיפלומטית תגיע למטרה זו לסן פרנסיסקו", אמרתי.
"על כך לא חשבתי", הודה האיש. "אתה אינך צריך לחשוב על כך", אמרתי, "זו פשוט אינה הבעיה שלך, אלא אם יתברר שהדיפלומטית מתרשלת בעבודתה". העזתי עוד והוספתי, כי סביר להניח שמי שהתקבלה למשרד כצוערת תהיה מספיק אחראית, נבונה וחרוצה כדי למלא היטב את שליחותה.
מינוי דיפלומט/ית לתפקיד בנציגות לאו"ם
כממונה על מעמד האישה במשך יותר משש שנים, לקחתי חלק פעיל בוועדות המינויים והדרגים של העובדים במשרד. עליי להודות שלא תמכתי באופן אוטומטי בכל אישה שהגישה מועמדות לתפקיד כלשהו, אלא התמקדתי באותן נשים שסברתי שהן מתאימות וראויות למשרה הנדונה. אמת, ספגתי גם ביקורת מכמה נשים על עמדתי זו — שנתתי לה פומבי — אולם האמנתי שרק כך אוכל לסייע לקידום הנשים, ואילו תמיכה אוטומטית תביא רק לאטימות מצד יתר חברי ועדת המינויים.
באחד הימים עמד על הפרק מינוי של עובד לתפקיד במשלחת ישראל לנציגות במרכז האו"ם בניו יורק. כצפוי, למשרה הגישו מועמדות לא מעט דיפלומטים בעלי ניסיון, אולם בסופו של דבר הדיון התמקד בשניים — איש ואישה. שני המועמדים היו מצוינים וראויים ביותר לקבל את המשרה, ואני כמובן נלחמתי עבור האישה. ראוי להעיר כי הגבר שירת בעבר באחד ממרכזי האו"ם, בעוד שלגברת היה בעיקר ניסיון בעבודה באגף המטפל בארגונים בינלאומיים בארץ.
כאשר התארך הוויכוח, רצה אחד המשתתפים להדגיש כי הניסיון במסדרונות האו"ם בניו יורק בכל זאת מקנה לאיש נקודות נוספות שאין לאישה, אולם ניסח את דבריו תוך שימוש בטרמינולוגיה לא מקובלת בצורה שהעלתה חיוך לא רק על פניי. הוא אמר: "אל תשכחי שלאיש יש כלי שאין לאישה". על כך השיבותי ספונטנית: "לעומת זאת לאישה יש שני יתרונות בולטים..." בכל זאת, הדיפלומט הגבר זכה במינוי הנכסף.
לא למינוי אישה לתפקיד במוסקבה
ברית המועצות היתה אחת המדינות שהצביעו בעד החלטת החלוקה ב1947 ואחת המדינות הראשונות שהכירו בישראל. אולם בעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה מוסקבה את קשריה הדיפלומטיים עם ירושלים (וכמוה פעלו כל גרורותיה במזרח אירופה למעט רומניה). מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-80 ובדמדומי המשטר הקומוניסטי גיששו ברית המועצות (ואחר כך היורשת — רוסיה) וישראל אחר אפשרות של חידוש הייצוג הדיפלומטי.
בתקופה הראשונה יצאו למוסקבה משלחות מצומצמות של שלושה-ארבעה דיפלומטים בכל אחת, אשר התחלפו בכל מספר שבועות. למותר לציין כי כל המשלחות הללו היו מורכבות מגברים בלבד, כמובן ללא בנות זוג. והנה, אחת הדיפלומטיות, הדוברת רוסית רהוטה, הביעה עניין לקחת חלק באחת המשלחות הללו. כמקובל במשרד פנתה הגברת להנהלת המשרד שדחתה אותה בשה"י פה"י עד שפקעה סבלנותה ודרשה במפגיע להבין מה קורה.
או אז נאמר לה כי הגורמים האחראים לשיגור המשלחות חוששים, שאישה שתשהה בעיר זרה ללא בן זוגה, יגבר עליה יצרה והיא עלולה להתפתות לקשר בלתי רצוי עם גורם מקומי. מעניין שהגברים שיצאו ללא בנות זוגם מעולם לא נחשדו בכגון דא. הדיפלומטית ההיא אמנם לא זכתה להיכלל במשלחת הזו, אך פתחה דלת לאחרות.
לא להכללת נשים בסבב בלדרות
תעבורת המידע בין מטה משרד החוץ ובין הנציגויות מתבצעת כיום בתקשורת המחשבים המאובטחת היטב, כך שגם חומר מסווג ביותר משוגר באמצעותה. אולם בתקופת טרום האינטרנט ואף בטרם הוכנס המחשב לשימוש המוני, נשלח כל הדואר המסווג באמצעות בלדר לנציגויות השונות ומהן חזרה למטה (או לנציגות אחרת). על הבלדר הוטל לוודא במו עיניו ששקי הדואר הארוזים והחתומים כיאות אכן מוכנסים לבטן המטוס, להצטרף לטיסה, ובנמל היעד לוודא שהשלטונות אינם פותחים ולא משקפים את השקים הנהנים מחסינות, על פי האמנות השונות.
מנמל התעופה הוסעו השקים והבלדר לנציגות, ורק שם נפתחו. מאותו רגע היה הבלדר חופשי עד מועד יציאת הדואר הדיפלומטי מהנציגות. עבור הבלדר זו היתה הזדמנות להתרשם מעט ממקומות שטרם הכיר ולכן רבים היו העובדים ש"התנדבו" לשמש בלדרים.
והנה חשקה נפשן של כמה נשים להיות אף הן בלדריות, אך הן סורבו. לכאורה, לא היה שום נימוק רציונלי לסירוב זה, שהרי אין מדובר במאמץ פיזי קשה (הבלדר לא הרים בעצמו את השקים) ואף לא בנושא ביטחוני (שכן הבלדר לא נשא נשק), אולם העובדות הללו לא הפריעו להנהלת המשרד (ואולי לגורמים מחוץ למשרד) לשלול יציאת בלדריות בשל "כובד המטען" ו/או בשל נימוקים ביטחוניים מעורפלים. מובן שכל זה חלף מן העולם. כיום פחתו מאוד הן מועדי שיגור הדואר הדיפלומטי והן משקל השקים, אזלו התירוצים ונשים משמשות בלדריות בדיוק כמו הגברים.
מינוי זוג לתפקידים בשגרירות בברזיל
ועדת המינויים של משרד החוץ מינתה באחד הימים דיפלומטית ודיפלומט שהיו בקשר רומנטי לשני תפקידים בשגרירותנו בברזיליה. מכיוון שהאישה היתה בכירה וותיקה מהגבר, היא מונתה לתפקיד רם יותר. כאשר דווחו המינויים לשגריר המכהן, רתח מזעם והודיע ש"היה לא תהיה".
לא ייתכן ששני בני זוג (אף אם אינם נשואים) יכהנו כשליחים באותה נציגות. הצעתו המקורית של השגריר היתה למנות רק את הגבר כשליח ואילו את זוגתו לקלוט כעובדת מקומית (עמ"י), וברוב נדיבות להעניק לה מעמד של עמ"י מועדף. מדוע? מדוע אין שני בני זוג ראויים לכהן כדיפלומטים? ומדוע דווקא להנמיך את האישה, הבכירה יותר? הסוגיה נפתרה בדרך לא צפויה — הזוג נפרד.
הפרק לקוח מתוך הספר "דיפלומט בחצאית" מאת: דורית שביט, הוצאת צמרת, מחיר: 68 ₪ ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי, בצומת ספרים ובאתר נטבוק