"חשבתי שהגיע הזמן לעצור, אבל היו עוד כמה נשמות שממש רצו לרדת לכאן"

אני מהילדים של חורף שנת 73. גדלתי בקיבוץ גינוסר על הכנרת. בגיל ארבע הבנתי שמתים. שאלתי את אמא שלי "ומה קורה אז?", והיא אמרה, "אין כלום". ליבי התחנן שתשקר, שתגיד שיש משהו.  

ביום הולדת 12 החלטתי שלא אוכל חזיר ושאצום ביום כיפור. זה היה ממקום של חיפוש שייכות יותר גדולה מהקיבוץ. בי"ב השתתפתי בסמינר זהות יהודית של התנועה הקיבוצית ולראשונה בחיי נפגשתי בטקסטים מהמקורות. זה ריגש וסיקרן אותי.  

כשלמדתי בירושלים התגוררתי עם שותפה דתייה, אז הבית היה כשר. החלטתי ללכת לקנות סידור תפילה, חלילה לא כדי להתפלל אלא כדי לראות מה יש שם. נכנסתי לחנות ספרי קודש, ביקשתי סידור והמוכר שאל "באיזה נוסח?" יש נוסחים? מה זה אומר? הוא שאל אותי מה אני, ואני אמרתי, " אישה?". הוא שאל מאיזו עדה אני. אופס, מי יודע? בקיבוץ היינו פשוט כולנו אשכנזים. המושגים האלה פשוט לא היו בשום שיח. המוכר דחף לידיי סידור "דע לפני מי אתה עומד" בנוסח משולב. התחלתי קוראת ומזכירה לעצמי שאני בכלל לא מתפללת.  

לקום בארבע בבוקר עם הציפורים 

את חן, בעלי המבוגר ממני ב-16 שנים, פגשתי בירושלים. הוא היה יוצא השומר הצעיר שהיה בתהליכי תשובה אחרי שסיים שני תארים בתנ"ך בתור חילוני. תוך שבועיים הבנו שתהיה חתונה, אבל הסביבה הייתה צריכה לעכל ובעיקר הוריי, שמבחינתם זה היה כמעט הכי נורא שיכול להיות. הם לקחו אותי לשיחות שכנוע בניסיון להניע אותי מלהתחתן עם חן. הם הרגישו שאני עושה את טעות חיי: מבחינתם הייתי הילדה הטובה, הצעירה, שהולכת לקבור את חייה עם דוס מתנחל ימני וזקן. אמא שלי הייתה שבורה. 

"הוריי לקחו אותי לשיחות שכנוע בניסיון להניע אותי מלהתחתן עם חן. הם הרגישו שאני עושה את טעות חיי: מבחינתם הייתי הילדה שהולכת לקבור את חייה עם דוס מתנחל ימני וזקן. אמא שלי הייתה שבורה"

ובכל זאת התחתנו לאחר מספר חודשים. לא חזרתי ללימודים. אחרי שיואב בכורי נולד, הבנתי שאין מצב שאני משאירה אותו עם מטפלת ונשארתי בבית. כיוון שכבר נשארתי בבית, היה הגיוני להביא עוד ילד. כשיואב היה בן שנה וארבעה חודשים, נולד שמשון. התחלתי להתמכר לתחושה הנפלאה של המלאות, של לצמח בתוכי חיים. אחרי שנה נולד פרץ. נחמה נולדה קצת לפני שיואב היה בן ארבע.  

במשך 14 שנים יכולתי להתמסר לתפקיד האמא ולהביא ילדים. לא עבדתי. הייתי בקצב של הילדים. היינו קמים בארבע בבוקר עם הציפורים, או לפניהן. משחקים, מתארגנים. כבר בשבע יוצאים לטיול הראשון של הבוקר. היה לי כל השקט הנפשי שבעולם, לחבור לממד הזמן של ילדים בני שנתיים, שלוש וארבע. יכולתי להבין כל מלמול.  

הרגשתי שופעת, מלאה ומאושרת. על אף האינטנסיביות, יכולתי פשוט להיות אמא לילדיי. זו הייתה התקופה שבה התפתחתי הכי הרבה ברמה המהותית ובחקר הפנימי במסע שלי. מחוץ לקצב המוכתב של העולם היה לי מיקרוקוסמוס מרתק, שואב ומלא תוכן וערך - לחוות את העולם שוב ושוב בעיניים שנפקחו לראשונה. ממש אמרתי לעצמי שאני בהפסקה מכל יתר הדברים, והשתדלתי להיות נוכחת ולא רק ישנה.  

אחרי שקראתי לא מעט ספרי חינוך ילדים ואת הטובים בהם אפילו ניסיתי על בני ביתי, הגעתי למסקנה שאני מאוד בעד הורות אינטואיטיבית. כנה. אנחנו לא מושלמים, יש הרבה מה לתקן. יש בעולם כאב, לפעמים יורד גשם. לפעמים לאמא אין סבלנות להקשיב לילד. הכל חלק ממנעד צבעוני ועשיר של החיים. אין רגשות שליליים, יש מלא גוונים של רגש. יש לנו רק שאיפה להשתדל מחר להיות יותר טובים ויותר בטוב.

השנים הראשונות היו מאוד אינטנסיביות. הפעם הראשונה שלקחתי לעצמי חצי יום חופש היה כשיואב הבכור היה בן שלוש וחצי. נסעתי לירושלים, ישבתי בבית קפה והרגשתי הדבר הכי ריק בעולם. 

כשאמינה, בתי השביעית, נולדה, חשבתי שאולי זה הזמן לעצור וללכת ללמוד רפואה - אבל היו עוד כמה נשמות שממש רצו לרדת לכאן. רציתי ללמוד משהו, אבל ככל שהעמקתי הרגשתי שהרפואה הקונבנציונאלית קצת מקובעת במחשבה אחת ושאותי מעניין המרחב שבו הגוף מבטא את סיפורה של הנפש. בנוסף, כדי ללמוד לימודים אקדמיים מסודרים הייתי חייבת לוותר על המקום היחידי בעולם שבו לא היה לי תחליף.   

"שחזרתי איפה שמתי את הידיים, מה עשיתי עם האגן, איך השתמשתי בנשימות ושאפתי אוויר. התחלתי לחבר נקודות לקווים ולהבין עד כמה הקונספציה לגבי לידה רחוקה ממה שהגוף מבקש"

מה עושות הפרות כשיש להן צירים? 

בלידה של משה, ביום הראשון של שבוע 43, הצירים התחילו בלילה. עבדתי בכל מיני צורות וניסיתי להקשיב למה הגוף מבקש. כבר כאב לי נורא, אבל בבדיקה הסתבר שאני "רק" בפתיחה 4. מצאתי את עצמי מנוהלת על ידי הגוף, ותוך שני צירים משה הגיח. זו הייתה הפתעה גדולה.  

בניסיון להבין מה קרה שם שקעתי בקריאת חומרים על אנטומיה וגם ניסיתי להיזכר מניסיוני ברפת בקיבוץ מה בדיוק עשו הפרות כשהיו להן צירים. לאט-לאט התחילו ליפול אסימונים. שחזרתי איפה שמתי את הידיים, מה עשיתי עם האגן, איך השתמשתי בנשימות ושאפתי אוויר. התחלתי לחבר נקודות לקווים ולהבין עד כמה הקונספציה לגבי לידה, "תנשמי ותעשי סיבובי אגן", או יותר גרוע והוליוודי - שכבי על הגב בפישוק ותצרחי - כל כך רחוקה ממה שהגוף מבקש. 

 בלידה של אמינה הצלחתי על ידי תרגילים להפחית את כאבי הצירים כל-כך, עד שחלק גדול מהזמן, בעודי עומדת מול קיר, צחקתי לעצמי שזה פשוט לא ייאמן. הבנתי שיש כאן משהו מטורף. בין הצירים פיתחתי מניפולציה על המוח, ועל ידי הצפה רב חושית אפשרתי לעצמי להעלות אוקסיטוצין באופן טבעי. סיפרתי לחברה שהייתה אמורה ללדת שבועיים אחריי איך השתמשתי בגוף, מה עשיתי בצירים ומה ביניהם. היא ניסתה, וגם הלידה שלה התקצרה משמעותית מלידות קודמות. היא ניהלה אותה ובקושי חשה בכאב. 

"נדרשו לי כמה שנים עד שהייתי משוכנעת שיש כאן דבר אמיתי. בכל פעם שהתקשרה מישהי שלימדתי לספר על הלידה שלה, ואמרה שאיך יכול להיות שהעולם לא יודע את זה, זה הפתיע גם אותי"

בגיל 36 הייתי אמא לעשרה. הייתי שרויה בגידול הילדים ולקחתי על עצמי עוד עבודות כדי לסייע בפרנסה, אבל השיטה שלי התחילה לעשות לעצמה כנפיים .עוד ועוד נשים הגיעו מרחבי הארץ וביקשו ללמוד אותה. נדרשו לי כמה שנים עד שהייתי משוכנעת שיש כאן דבר אמיתי. בכל פעם שהתקשרה מישהי שלימדתי לספר על הלידה שלה, ואמרה שאיך יכול להיות שהעולם לא יודע את זה, זה הפתיע גם אותי. 

נפגשתי עם אנשי מקצוע כדי לוודא שחלילה מה שאני מלמדת לא יכול לקלקל באיזו צורה, והם בהחלט הסכימו שמדובר בשיטה טובה והגיונית. הלכתי ללמוד דולאות והכנה ללידה, שיטת אביבה, טיפול בקונסטלציה משפחתית - והכל במטרה לתת לנשים מעטפת מקצועית שתתמוך בצמיחה שלהן. 

הפכתי להיות זו שמלמדת איך ללדת בהפחתת כאבים. בציבור הדתי לאומי השיטה שלי, שבעצם מאמנת נשים להגיע לבית החולים בפתיחה כמעט מלאה וללדת תוך זמן קצר ביותר בלי התערבויות, מאוד מוכרת. יולדת שהגיעה אליי לא מזמן להדרכה סיפרה לי שכאשר התקשרה לבית החולים לשאול אם כדאי ללמוד את שיטת אמית, המיילדת ענתה לה "זה מה שכל הבנות עם המטפחות עושות ויולדות צ'יק צ'אק ובלי אפידורל". 

לפני שש שנים, לאחר שלימדתי כמה אלפי זוגות, התחלתי להכשיר מדריכות שלי ברחבי הארץ והיום יש חמישים מנטוריות שמלמדות את השיטה שלי מהגולן ועד מצפה רמון. כל מה שאישה צריכה לעשות כדי ללמוד את השיטה זה לצפות בסרט הסבר מפורט ומודגם דרך האתר ואז ולתרגל עם מדריכה או איתי. 

בתקופה כזאת כל כך גדושה במידע בא לי להאדיר את הקול הפנימי של כל אישה; את היכולת שלה להיות נוכחת ולא למסור את עצמה וגופה לרשות אף אחד, ולהיות חלק פעיל בתהליך של הבאת נשמה חדשה לעולם. בהקשבה, בעבודה, בפחות כאב ומתוך בחירה.