לפני כשנה, ב-7 באפריל, התרחש פיגוע הירי הנורא בדיזינגוף בו מצא את מותו ברק לופן, לצד שני נרצחים נוספים. דנה לופן, לא האמינה שיגיע היום בו היא תצטרך לשבת מול בתה, שהייתה אז בת חמש סך הכל, ולהגיד לה: "יובלי, קרה אסון ואבא נפטר". כשנה עברה מאז אותו יום, והיום (שישי), היא סיפרה בריאיון מרגש ל"גלית ואילנית" על הרגע בו הכל השתנה, הדברים שמחזקים אותה והדרך המיוחדת שבחרה להנכיח את ברק.

בני הזוג, דנה וברק, הביאו לעולם שלושה ילדים ששואלים רבות על אביהם. דנה, סיפרה כי היא מאמינה שיש לדבר על הדברים בכנות, למרות ולצד הקושי. "כל הזמן", היא ענתה לשאלתה של אילנית לוי אם הבנות שואלות על אביהן ומסבירה: "אני מאוד מאמינה בכנות, בלדבר את הדברים גם שהם מאוד קשים, כמובן לבחור את המילים. יש לילדים צל ענק, אבל יש מורשת וערכים ותפקידי זה להשאיר את הערכים של ברק".

דנה שלא תיארה לעצמה כי תצטרך לבשר את הרע מכל לילדיה, נזכרה כיצד בתה יובל הבינה ישר. "משהו בפנים שלה השתנה, החיוך שלה, הצורה של החיוך, ההתנהגות שלה. הכל, היא ישר הבינה", היא אמרה, "אני מסתכלת על תמונות שלפני ואחרי ואלו ילדים שונים. יש להם חוסן, שמחת חיים וכיף, אבל הם ילדים שונים ברגשות שלהם. יש געגוע מאוד גדול".

"אנחנו מדברות עליו הרבה, אבל ממקום טוב", היא ממשיכה, "ממקום שאנחנו זוכרות אותו, זוכרות איזה כיף היה כשהוא היה, איזה צחוקים היו. היום כשהן אוכלות קצת יותר מתוק, אנחנו כל הזמן אומרות: 'וואי אם אבא היה רואה את כמות המתוק שאתן אוכלות' ויובל אומרת: 'הוא היה משתגע מזה".

דנה הייתה צריכה להתרגל לתואר מורכב, בטח בגילה הצעיר - אלמנה. "לא ביקשתי את הדבר הזה ולא צפיתי את זה. זה סטטוס קשה, בעיקר כשמקבלים את הספח בתעודת הזהות. מבחינתי, זה הרבה מעבר לזה, יש לי חיים. נכון שאני אלמנה אבל אני דנה".

כמה הוא חסר?
"אין מאית שנייה שהוא לא חסר. בסוף אחרי כל העניינים יש את הרגע לפני שנרדמים הלבד מאוד מורגש. זו הייתה זוגיות טובה והרגעים הקטנים לבד הם הכי קשים".  

איך את מתמודדת?
"כשאני מסתכלת על הילדים, אני אומרת שמגיע להם טוב. הם לא בחרו את זה, היה להם את האבא הכי טוב בעולם ומגיע שיהיה להם טוב. אני גם מתפרקת, במיטה לפני שהוכלת לישון ואז לקום מחדש למאבקים עם עצמי. אחד הדברים שקשים לי זה שאין לי את האיזון של מישהו שייתן לי פידבק. חוסר האיזון זה הרגעים של הלבד".

ומה קורה לך כשאת שומעת על אירועים אחרים?
"זה מאוד קשה הידיעה שאתה חי בחרדה קיומית, ולא צריך הרבה כדי להיכנס להתקף חרדה. זה פגש אותי במקום שאתה יכול לחיות את החיים ופתאום ירו בך בלי שום סיבה. זה מקום קשה, ואני חושבת בתור מי שמגדלת ילדים שחשוב שיגדלו עם ביטחון. אני משתדלת להקנות להם ביטחון שיש מקומות בטוחים. אבל אני לא מייפה את הדברים: המציאות נוראית אבל אתה צריך להיות נאמן לדברים שאתה מאמין בהם".

לצד הקושי להמשיך, נראה שדנה מוצאת דרכים שמחות ויצירתיות כדי "להנכיח" כלשונה את ברק: הפנינג ואפילו בירה.

היום בבוקר התקיים אירוע בקיבוץ גינוסר. אירוע שמח וזה לא מובן מאליו. הרגשת שאת מסוגלת לקשר שמחה למקום הכי עצוב חייך כרגע?
"כשברק היה ממש בשעות האחרונות שלו אמרתי לעצמי 'אני וברק אנשים שמחים'. לא היה בו חרדות או עצב, הוא תמיד ראה את הדברים הטובים, ומכל דבר הוא לקח את הטוב. אמרתי לעצמי 'החיים שלי ושל הילדים יהיו שמחים'. כל זיכרון של ברק מגיע ממקום של שמחה, חברות, טוב וככה אני רוצה לזכור אותו. אני אומרת שאנחנו לא עושים אירועי זיכרון, אני מנכיחה אותו ובכל אירוע כזה הוא ממש נוכח ומורגש".

הוצאתם בירה לכבוד האירוע לכבוד ברק.
"הבירה הזו זה הבירה שהוא לא הספיק לשתות בבר. זה דבר שהוא מאוד אהב לשתות. פעם ישבתי עם חבר וחשבתי פתאום 'למה שלא תהיה בירה על שם ברק', וזהו ידעתי שזה מה שיהיה. נכנסו לתהליך וחברים מאוד קרובים באש ובמים איתי כל הזמן".  

נוכל לקנות את זה בסופר?
"השמיים הם הגבול".