שלוש נשים עושות מנגל בפארק. לכאורה משפט פשוט ויומיומי, אבל תודו שהתמונה שעולה ממנו היא לא טריוויאלית בכלל. התמונה הזו היא נקודת הפתיחה של "כושלירבאק", מופע תיאטרון שיעלה הערב בתיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים - ואכן, מנקודת הפתיחה הזו הולך הערב ומתדרדר לאירוע חסר גבולות. "המופע עוקב אחרי שלוש חברות שיוצאות לעשות 'על האש' ובעצם מלווה אותן במעין לילה שהן מבלות יחדיו בחוץ", מספרת נורית דרימר (32), אמנית מירושלים ויוצרת ההצגה, "בתוך הזמן הזה הן מנהלות שיחות אינטימיות, רבות, שוברות עצים, מכינות קבבים, עושות קריוקי ורוקדות עד שכל הדבר הזה קצת מאבד שליטה".
לא סתם בחרה דרימר – שמעלה על ההצגה עם עוד שתי שחקניות יוצרות, דניאל שפירא ואילאיל נתן, בדימוי המנגל. "אנחנו רוצות לנכס מחדש לעצמנו פעולות שנחשבות גבריות, ולהראות פתאום שיש כאן רק נשים שעושות מנגל ואין אף גבר שינפנף. לדוגמה, כשאני מנפנפת ורואים לי את החריץ או כשאנחנו שוברות עצים במקום גברים. אנחנו לוקחות דימויים גבריים ומשחקות איתם".
מכינות קבבים, שוברות עצים, מגשימות פנטזיות
דרימר הגיעה לאמנות בגיל יחסית מאוחר. "אבא שלי היה כותב מחזות ומביים בצעירותו, יש לו נפש של אמן. גדלתי בבית מאוד יצירתי אבל לקח לי זמן להגיד 'יאללה, אני הולכת להיות אמנית'", היא מספרת. בגיל 25 התחילה ללמוד היסטוריה ומגדר, אבל אחרי שנה פרשה והחלה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. "במשך שנים השקטתי את הקול הזה, אבל החלטתי לתת הזדמנות לאמנות. כשהגעתי לתחום הרגשתי שאני בבית, במקום הנכון".
כחלק מפרויקט הגמר שלה יצרה לפני ארבע שנים עם שפירא ונתן את "כושלירבאק", ומאז המופע רץ ובימים אלה מציג בתיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים ובתיאטרון הבית בתל אביב. כל הפעולות על הבמה, כמו הכנת הקבבים על המנגל, נעשות במציאות. "אנחנו עושות מנגל אמיתי על הבמה עם קבבים שאנחנו מכינות במהלך המופע", מספרת דרימר, "אנחנו שוברות עצים באמת. אין לנו תפאורה כמו בתיאטרון רגיל, והכוונה שלנו היא שהכל יהיה כמה שיותר אמיתי".
מנגד, המופע רוצה לעסוק גם במה שלא אפשרי במציאות. "המופע הוא גם פנטסטי, הוא מגשים פנטזיות שנשים רוצות לחוות או להיות ובחיים האמיתיים לא יכולות", אומרת דרימר, וכנראה מתכוונת לחלק בו החברות מתפרצות אחת על השניה בריב שאפשר רק לחלום עליו. "אנחנו יוצאות רעות אחת נגד השנייה, חושבות אחת על השנייה דברים שיפוטיים ושמרנים", היא מתארת, "הרעיון הוא שאנחנו מתירות לעצמנו לכעוס. הסצנות האלו בעיניי מקימות לחיים את כל מה שאני לא אומרת או עושה ביומיום: הריבים שאני מנהלת בראש, כל מה שיש לי להגיד לאבא שלי, או סתם הרצון להיות רעה ולא תמיד להתנהג כמו שצריך. המסר הוא של חופש אמיתי".
בערב יש גם חלקים פרובוקטיביים. "בתחילת המופע אנחנו מנהלות שיחה על אוננות, ומנסות לייעץ לאחת מאיתנו איך לגשת לעניין הזה. זה מתגלגל לכך שכל אחת מספרת על מעין פנטזיה מינית שלה. מצד אחד יש כאן שחרור והעצמה נשים של נשים שמדברות על אוננות על הבמה, ומצד שאני זה לא מגיע מנקודת מבט רומנטית. אנחנו מבטאות את המוגבלויות והשמרנות שלנו תוך כדי השיחה, כי אנחנו לא פתוחות עד הסוף כדי לקבל את כל הפנטזיות שעולות". כך, לדוגמא, כשאחת החברות משתפת שהיא מפנטזת על גבר נשוי – החברות האחרות מפרצפות אותה בחוסר יכולת להכיל.
"נשים הרגישו אחרי המופע חוויה של שחרור"
בשלב מסוים הופך המופע לאבסורדי. "אנחנו הופכות ליצורים דמויי מכשפות ולובשות תלבושות גרוטסקיות שמורכבות משדיים גדולים ומהמון שיער ערווה ארוך מצמר, כאשר ברור שזה לא אמיתי", מספרת דרימר, שמסיימת את ההצגה באקט קיצוני מאוד כשהיא מכבה את המנגל בשיטת ה"כיבוי הצופי": "אני רואה שהמנגל עדיין דלוק, מורידה את התחתונים (לא רואים לי כלום כי אני לובשת חולצה גדולה) ואני פשוט משתינה על המנגל כדי לכבות אותו". הקהל ההמום, מספרת דרימר, לא מאמין שמדובר בשתן אמיתי ואנשים חושבים שהיא מחביאה צינור - אבל לא, הכל מבוצע באותנטיות על הבמה. "זאת עוד פעולה גברית שאני מבצעת בתור אישה, וזה חותם את המופע בפעולה שהיא מאוד פשוטה ועדינה אבל רדיקלית".
הרצון שלה לעסוק בנושאים פמיניסטיים מגיע מטרגדיה שחוותה בילדותה. "אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בת ארבע וחצי, והיה בזה משהו מאוד מעצב", היא משתפת, "זה קשור לכך שאני אמנית מאוד פמיניסטית ולכך שאני עובדת בעיקר עם נשים. חלק מהזהות שלי קשורה לאסון הזה, גם במובנים שאני לא לגמרי יודעת. זו טראומה גדולה".
התגובות למופע מפרגנות: "יצא לי לפגוש נשים שהרגישו אחרי המופע חוויה של שחרור", היא מספרת, "זה הדבר הכי מרגש בשבילי. זה כיף שהקהל יכול לצחוק ולהכיל תוכן מורכב, כי בסוף זה לא מופע של 'אההמ, מעניין', זה מופע שאת מעורבת בו". גם מהמשפחה היא זוכה לתמיכה רחבה: "אבא שלי מאוד פתוח וגאה בי, וגם אחותי הקטנה. המשפחה שלי באופן ספציפי היא מאוד חמודה ותומכת אבל זה לא מובן מאליו, עם משפחה אחרת זה יכל להיות הרבה פחות קל".