קרן פרישר ששון (46), גרה בתל אביב, מחזאית, תסריטאית ומפיקה
13 שנים חלפו מאז אותו גילוי מטלטל: "אני חולה בסרטן השד דרגה 3". רגע מכונן, ששום דבר בעולם לא יכול היה להכין אותי אליו. יתרה מזאת, אם היו אומרים לי שנים קודם לכן כי אחלה בסרטן ואאלץ לעבור טיפולים קשים, בדיקות כואבות, קרחת וזריקות כל יומיים, הייתי צוחקת להם בפנים. זאת שלא רצתה להתגייס בגלל הפחד מהזריקות? ובמילים אחרות, אין מצב שאני, החלשה והשברירית, הרגישה כל כך והתלותית, אתמודד עם מחלה שכזו והסבל שכרוך בה.
כמובן שאף אחד למעלה לא שאל אותי, והסרטן הגיע כמו רעם ביום בהיר בגיל 33, ובדיוק בזמן בו סוף כל סוף זכיתי לחוות רוגע, סיפוק ואושר אמיתי בחיי. תחושות שלהן חיכיתי ונלחמתי עבורן. אם זה לחזר בהתמדה ועקביות אחרי בעלי לעתיד – בזמנו גרוש צעיר פלוס ילד שנשבע לעצמו שלא יתחתן שוב לעולם עד שלבסוף הוא נשבה בקסמיי, או אם זה לעבור ניסיונות כושלים להיכנס להריון, שברון לב וטיפולי פוריות, עד ליום שבו זכיתי לחבוק את בני הבכור. נוסיף לזה מעבר באופן עצמאי למדינה חדשה ורחוקה – צ'ילה, עם שלושה ילדים קטנים והצורך ליצור לכולנו חיים טובים ויציבים. הסרטן תפס אותי בדיוק ברגע בו הרגשתי שהשגתי את כל מה שייחלתי לו בחיי, שאני על גג העולם ושהגעתי סוף סוף למנוחה ולנחלה.
התחלתי לנהל דיון פנימי עם אלוהים. למה? למה דווקא לי? מה עשיתי רע? למה אתה לא רואה אותי? האם אתה בכלל קיים? הרבה שאלות קיומיות הציפו אותי. תחושה שאני לבד בעולם. שאלתי ושאלתי, אבל לא קיבלתי תשובות. לפחות לא בקול רם. ואם אין לי את התשובות איך אמצא את הכוח להמשיך? את התקווה שאבדה לי?
אני, שכפי שציינתי, כבר עברתי דבר או שניים בחיים, הרגשתי שהפעם זה שונה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי שנלקחה ממני כל השליטה. שאני כמו כלי בידי משהו גדול, ושאם זה ככה אז אין לי שום סיכוי.
יום אחד//
ואז משהו קרה. זה היה כאילו פקחתי את עיניי בפעם הראשונה וזכיתי לחוות בנתינה ואהבת חינם מאנשים זרים. כמו אותו אדם עני שהיה שקוף לסביבתו, ושאותו בירכתי עם חיוך בכל יום בדרכי לאסוף את הילדים מהמסגרות, שאמר לי שלא לוותר, שכמה עוד יש לי לתת לעולם ואיזו לוחמת אני. או כאשר גיליתי שנערכים טקסים ושרשראות ענק של תפילות למען בריאותי, אשר אורגנו על ידי המאצ'יס - מְרַפְּאוֹת מסורתיות ומנהיגות דתיות משבט המאפוצ'ה, שקיבלו את שמי ושמעו על הסיפור שלי. כל האנשים הזרים האלה מתפללים למעני? מה עשיתי כדי לזכות בכל הטוב הזה? דמעות הכאב והסבל הפכו במהרה לדמעות של התרגשות והודיה.
באותו רגע הבנתי שבאמת יש משהו גדול יותר, אך האם זה אומר שאין לי יכולת בחירה? שאין לי את הכוח לשנות את המציאות שלי? פתאום היו לי תשובות, הייתה לי תקווה והיה בי כוח. כוח להילחם על כל מה שיש לי, על כל מה שאני עוד רוצה להשיג. זה היה בתוכי, נבע ממני, וזה הרגיש נפלא. כך למעשה, בתקופה הכי מאתגרת שלי הרגשתי חיה וחזקה יותר מתמיד.
הרשיתי לעצמי לחזור לחלום, לדמיין מצבים שבהם הייתי רוצה להיות, והצבתי לעצמי מטרות ויעדים קטנים. כאלה שיש ביכולתי המצומצמת להשיג. כמו למשל לרקוד טנגו מקצועי בשמלה אדומה עם אבא שלי ביום הולדתו ה-70. לא משימה קלה בהתחשב בעובדה שאני בתהליך של טיפולים קשים בצד השני של העולם, והתנועה בזרוע הימנית שלי עוד מוגבלת וכך לא ניתן לבצע סיבובים (מקצועי אמרתי, לא?). בסוף אותה שנה, אבא שלי ואני רקדנו יחד. הגענו לביקור בארץ, אבא שלי ואני לקחנו שיעורי ריקוד אצל מורה פרטית וקניתי שמלה. זה נכון שהטנגו התחלף לסלסה והשמלה האדומה התחלפה בשמלה שחורה ופרח אדום בשיער שזה עתה צמח, אבל מבחינתי המטרה הושגה. כל שנשאר היה להמשיך בתהליך ההחלמה.
במקביל לחזרה לשגרה ולחיים ולצד הבדיקות והמעקבים, התחלתי לסרוג, הלכתי לחוג קרמיקה, הכנסתי שקט לחיי ואיתו גם יצירתיות. אפיתי חלות כל שישי. פתאום הבנתי שאין משמעות לכל זה אם איני חולקת את חיי עם הוריי, אחיותיי וכל המשפחה המורחבת. אז התחילה למעשה החזרה הביתה, מכל הבחינות.
ממרחק 13 השנים שעברו, אני יכולה לומר שיש ימים שבהם אני כמעט מצליחה לשכוח שהייתי אי פעם חולה, שעברתי סבל נורא והייתי ממש קרובה למוות ולאבד את כל היקר לי. ואז יש ימים שבהם הזרוע הימנית, העייפות הכרונית, בעיות השכחה או סתם זיכרון שעולה מהתקופה, מזכירים לי עבר שנשאר מאחור. או כפי שיסתבר, לא באמת נשאר מאחור.
אסביר: ההתמודדות עם מחלת הסרטן וכל המשתמע מכך הייתה מאוד מורכבת. הגוף והנשמה חוו טראומה לא קלה, ולמרות זאת הייתי בטוחה שהתגברתי והמשכתי הלאה. כשחזרנו לארץ החלטתי שאין זמן טוב יותר בכדי להגשים חלומות ישנים, והלכתי בגיל 38 ללמוד תואר שני בתסריטאות לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סיימתי את לימודיי בהצלחה, הבנתי שאני למעשה נמשכת לתיאטרון, ויישבתי לכתוב - לא פחות ולא יותר – ממחזמר. תהליך הכתיבה עצמו היה מדהים, הרעיונות והמילים זרמו ממני אל הדף בעוצמה וטבעיות, כמעט כמו מתוך טראנס כלשהו.
גם לאחר שש שנים של עבודה על המחזמר עצמו הייתי צריכה להגיע לישורת האחרונה: הפקת המחזמר - הפקה עצמאית לחלוטין - לראות אותו קורם עור וגידים ומקבל חיים, כדי לזכות ברגע של הארה. ואז קלטתי שבכל המחזמר שזורה ההתמודדות שלי עם הסרטן. הפחדים, הבדידות, הדיון מול אלוהים, יכולת הבחירה – אם אכן קיימת, וחוסר התקווה. אפילו קראתי למחזמר: HOPE.
אחת הדמויות שרה על 33 הצעדים שעליה לצעוד על מנת לצאת לחופשי מהעיירה, או יותר נכון מעצמה. איך מכל המספרים בעולם בחרתי דווקא במספר 33? האם זה מקרי? או אולי קשור לכך שאני בגיל 33, לאחר גילוי הסרטן, בעצם יצאתי לחופשי ונולדתי מחדש? אפילו הטנגו והשמלה האדומה מצאו את דרכם אל תוך המחזמר. כל מכלול הרגשות והחוויות הסתתר לו בתת מודע והתנקז אל תוך מחזמר על תקווה. מחזמר שלא מדבר על סרטן או מחלות, אלא על נושאים בסיסיים כמו הגשמת חלומות.
זה הסיפור שלי - סיפור על ניצחון. ניצחון יומיומי שלי עם עצמי. קמה ונעמדת על רגליי גם כשהחיים מפילים אותי. יוצרת שוב ושוב תקווה עבורי. מאפשרת לעצמי לחלום בגדול, גם כשהסביבה חושבת שאני משוגעת. בוחרת מטרות ויעדים קטנים, ועושה צעד אחר צעד, העיקר להתחיל, גם אם זה אומר מהתחלה. ובוחרת כל יום בעצמי, בידיעה שאני חזקה, אמיצה ולוחמת, שלא מוותרת לעולם.