ילנה דיוואין
"נולתתי באוזבקיסטאן. כבר מגיל צעיר ראיתי בבית את אבא שלי, שהיה בעל מכה, צופה בקלטות פורנו ותמונות מפלייבוי. הבית היה מאוד פוגעני. למדתי שגברים תמיד רוצים משהו ותמיד צריך להיזהר. אמא שלי קיבלה ממנו מכות.
"כשהייתי בת שבע עלינו לארץ. בכיתות ג'-ד' למדתי בבית ספר חרדי לבנות, ובכיתה ה' עברתי לבית ספר ממלכתי. ראיתי שם בנים ונלחצתי. החרימו אותי והכו אותי. כבר בגיל עשר נחשפתי לאלימות, לסמים, הייתי מסתובבת בלילות, עושה מה שאני רוצה. ילדה אבודה. לא התגייסתי לצבא וגרתי בכל רחבי הארץ ולפעמים גם ברחוב.
"כשהייתי חשפנית הייתי קודם כל מאוד לבד. אומנם הייתי מוקפת בנשים נוספות, בזנות, בסרסורים, בזנאים ובסוחרי סמים, אבל אף אחד מהם לא מהווה תמיכה וכל אחד מהם מחזיק באינטרס להשאיר אותי שם. ואני אכן נשארתי, בחושך מוחלט, בלי שום אמונה ובטח בלי ידיעה שאני יכולה לצאת, שלמישהו אכפת מהגורל שלי, שיש לי מקום בעולם, שמותר לי לחלום ואפילו לממש את החלומות שלי. החיים שלי היו רצף של ניסיונות אובדניים והתמוטטויות עצבים בתוך אוקיינוס של בדידות וחושך.
"חשבתי שזנות זה מקצוע מבחירה. חשבתי שיש חשפנות צמרת. חשבתי שלא איחשף לזנות כי זה לא חוקי. חשבתי שרק לאפ דאנס לא יצלק את הנשמה. אבל אחרי ארבע שנים וחצי בתוך מועדוני חשפנות מבינים שהמציאות הייתה נוראית ואת המחיר אשלם כל חיי (מתוך המופע של לנה).
"ברגע שהכרתי את העמותות שתומכות בנשים כמוני נהייתי חלק ממשהו. פתאום הייתה לי כתובת לפנות אליה. פתאום אף אחד לא זלזל בי, להפך, התייחסו אליי בכבוד שכל כך הייתי צמאה לו. מאז אני מרגישה שאני עומדת במקום מואר, שיש לי אפשרויות להתפתח ולממש את עצמי. העמותות הן משפחה ומעגל תמיכה בלתי נדלה. מאז שאני בצד הזה של הזנות, בצד של ההישרדות, אני כבר לא בחושך וממש לא לבד".
צ'ילה עזרא
"נולדתי בהונגריה, גדלתי וחייתי שם עד גיל 22. הרקע המשפחתי שלי לא היה מיטיב במיוחד. את אבי לא הכרתי, וכשהייתי בת שלוש אמי התחתנה עם גבר אלים שהיה מכור לאלכוהול. היא הייתה עסוקה בהישרדות היומיומית שלה, לכן לרוב גדלתי בהזנחה רגשית מצדה. בגיל 16 עזבתי את הבית כי חשבתי שככה אצליח לשמור על עצמי טוב יותר מהמבוגרים שהיו אחראיים עליי. בזמן הזה כבר היו לי כל מיני התנהגויות התמכרותיות, כמו שתיית אלכוהול, הפרעות אכילה ועוד, בגלל הסטרס והדיכאון שבצילם חייתי. בגיל 17 נכנסתי להיריון והבאתי לעולם את בתי שבועיים לפני יום ההולדת ה-18 שלי.
"כשהייתי בת 22 יצאתי לבלות במועדון מקומי עם חברה. שתינו היינו שתויות. הכרנו שם כמה גברים שהזמינו אותנו לשוט, אבל ככל הנראה שמו לנו משהו בשתייה, כי הדבר הבא שאני זוכרת זה שהיה כבר יום והיינו ברכב זר בתחנת דלק. שם ביצעו בנו בדיקה גופנית תחת איומים. פחדתי לנשום. הבנתי שהחיים שלי בידיים של אנשים זרים ואכזריים - לטוב ולרע. שתקתי ועשיתי את מה שמבקשים ממני כדי להישאר בחיים.
"לקחו אותנו לדירה בעיר הבירה בבודפשט, שם פגשנו נשים נוספות. כל אחת הגיעה בדרכים מזעזעות. הניצול שלנו מבחינה מינית והמניפולציות הרגשיות עלינו התחילו עוד שם, בבודפשט. החוטפים דאגו לרסק אותנו ולעקור את הרצון האמיתי שלנו. הפחידו אותנו ואמרו שאם אנו נתנגד הקרובים שלנו ישלמו על כך. סיפרו לנו על אישה שברחה אבל הם איתרו את בנה וחתכו לו אוזן אחת. הבטיחו לנו שיביאו תמונה כדי להוכיח לנו שזה אכן קרה. את התמונה הזאת אף פעם לא ראיתי, אבל פניו של הילד עם האוזן החסרה עדיין איתי. היום אני כבר מבינה שאלו היו רק המצאות מצד החוטפים כדי לשתק אותנו.
"משם הועברנו לישראל בדרך מתוחכמת. כאן כלאו אותנו במכון ליווי שבו הועסקנו בזנות בכפייה כמעט 24 שעות ביממה. כדי לשלוט עלינו באופן מוחלט הסרסורים סיפקו לנו סמים. בשלב מסוים הצלחתי לברוח, אבל הדרך שלי לחופש הייתה קשה וארוכה. הייתי מכורה לסמים, וההתמכרות השאירה אותי בשבי, בכלא ההתמכרות. החוטפים חיפשו אחריי והצלחתי להתחמק, אבל אל תהיו תמימים: תעשיית המין מבוססת על היררכיה, כאשר אישה או גבר שעוסקים בה הם בתחתית הסולם. בשנים שלאחר הבריחה הייתי עדה לכך. הסרסורים – בין אם מדובר באנשים בודדים ובין אם מדובר בארגונים מבוססים - משיגים את קורבנותיהם באינספור דרכים.
"במשך תקופה ארוכה לא היה לי מעמד בארץ. לקח לי הרבה שנים להשתקם, לקבל מעמד ולצאת למאבק משפטי נגד משרד הפנים שדרש הוכחה שנחטפתי ואיים בגירוש. החיפוש אחר החוטפים תועד בסרט דוקומנטרי 'זונה כמוני' שזכה בפרס אופיר ופרסים נוספים בארץ ובחו"ל. היום אני בת 46, חיה במרכז הארץ עם בן זוגי, עובדת וחופשייה. אחרי שנים ארוכות של נתק כפוי, פגשתי את אמי ובתי בהונגריה. את כל זמני הפנוי אני מקדישה למאבק בסחר בנשים ובזנות. בעבר עבדתי במרפאת לוינסקי, בצוות רב-תחומי זוכה פרס הנשיא על פעילותו במאבק בסחר בבני אדם וזיהוי קורבנות. כיום אני נציגה בוועדה המייעצת בנושא הכרה בקורבנות סחר מטעם משרד המשפטים; חברת ועד המנהל בארגון הסיוע Her Academy – המכללה; מרצה לנוער ולבוגרים; ועוסקת בטיפול בנשים נפגעות טראומה, פגיעה מינית, זנות והתמכרויות".
האנה (שם בדוי)
"הגעתי לזנות אחרי כמה שנים של מעורבות בכנופיית רחוב אלימה. כנערה חנונית ולא מקובלת בכיתה הוקסמתי מהכנופיה. פתאום רצו את חברתי, פתאום היה לי מעמד - אומנם בתחתית ההיררכיה, אבל עדיין בתוכה. ההורים שלי, שניסו להילחם עליי, נתפסו בעיניי כפוריטנים, שלא יכולים להציע אלטרנטיבה אמיתית לחיים המרתקים שבניתי לעצמי. בגיל העשרה, כאשר האישיות ותפיסת העולם עדיין מתגבשות, העולם שראיתי לנגד עיניי היה של גברים אלימים ושל נשים שזכות הקיום שלהן נקנית בסקס. משם היה קל להגיע לתעשיית המין, שבה תמורת הגוף שלי קיבלתי, במקום יחס בלבד, כסף אמיתי. מבחינתי, זה אמר שהחכמתי והשתדרגתי.
"בזנות הרווחתי סכומי עתק, אבל עדיין הייתי חסרת כל. את הזמן הפנוי העברתי בשינה ובפעילויות שמטרתן להיפטר מהכסף הרעיל. הביזוי שאת חווה בזנות גורם לצורך נואש לפצות את עצמך בצורה מוגזמת. קניתי ערמות בגדים יקרים (חלקם לא נלבשו), טסתי לחו"ל, נסעתי במוניות בכל הארץ, שתיתי משקאות חריפים יקרים מאוד כדי שהרגלי השתייה שלי ייראו כמו סגנון חיים ולא כמו אלכוהוליזם. הכל חוץ מביטחון כלכלי, מבריאות הנפש, ממה שבאמת היה עוזר ונחוץ. הרי כולם רואים את הבגדים היקרים, אבל איש לא רואה את הפגישה עם המטפל. ידעתי בתוכי שרע לי, שהגברים האלה מגעילים אותי, ושיש לי שני מצבים נפשיים: שיכורה או בדיכאון. בסוף הצלחתי לעזוב את עולם הזנות, בעיקר הודות לעזרה שך המשפחה.
"היו שנים ארוכות שבהן ניסיתי לחיות חיים נורמטיביים ולא הצלחתי. היה לי קשה להודות שמישהו הצליח לנצל אותי, להפעיל עליי מניפולציות, לשדל אותי לעשות משהו שרע לי. רק אחרי שהגעתי להבנה שזנות פוגעת התעשתי. לאט לאט הצלחתי לבנות דפוסי התנהגות בריאים: להפסיק לשתות, להיות תמיד צלולה ומודעת לעצמי, לדאוג לבריאות, לא לקנות דברים מיותרים כדרך פיצוי, להגיד 'לא' ברור לגבר שאיני רוצה, ואפילו לגבר שאני רוצה, אבל לא כרגע. היום יש לי משפחה טובה, עבודה מסודרת, ואת זמני הפנוי אני מקדישה להסברה. חשיפת האמת על תעשיית המין היא מטרה חברתית בעלת חשיבות עליונה, כי הרבה נשים נגררות לשם בלי להבין עד כמה זה מזיק והרסני".
תמי אביגיא
"אני בת 49, שורדת גילוי עריות, סמים וזנות. עוד לפני שידעתי לדבר הייתה שפה שהתנהלה בתוכי, שהגדירה את איך שהתנהלתי בעולם. בגיל שלוש ידעתי שעליי להגן על אבא שלי מההתמודדות עם העובדה שאני יודעת שמה שהוא עושה לי הוא אמור לעשות עם אמא שלי. הגוף שלי הפך לכלי שדרכו ידעתי שאוכל לקבל סמים, כסף, אהבה, תשומת לב ואפילו חברה.
"הזנות היה לופ שבו אני משחזרת שוב ושוב את האונס בניסיון להיות בשליטה על חיי. שליטה, כי אונס זה לא באמת קשור למיניות, אלא לכוח ושליטה. בניסיון הזה, שהיה כל עולמי, לאט לאט, ובהרבה מאוד כאב, סבל ודרמות, נעלמו יותר ויותר חלקים ממני וממה שחשוב לי בחיי, כולל הבן שלי שנלקח לאומנה, ובמהלך עשור כל ביקור שלו היה גיהינום שלא אוכל לתאר, כשבכל פעם אני צריכה להחזיר אותו, ושוב ושוב להיפרד מחדש.
"פעם גרתי בדירת 18 מטר עם חלומות שלא יכולתי להגשים, כי לא האמנתי שמגיע לי יותר, ולמען האמת, לא קיבלתי את העזרה שלה אני ראויה, שהיא טיפול שמותאם למישהי מיוחדת ומורכבת כמוני. אבל לאחר שגיליתי שאני צריכה לטפל בעצמי, כאילו הייתי אמא ואבא של עצמי, ולאהוב את עצמי ללא תנאים, לדבר יפה לעצמי ולדחוף אותי למעלה כשבא לי למות - שם מצאתי אותי.
"היום אני מעבירה הרצאה על הסיפור שלי, 'יש מפלצת בחדר', ובו אני מחנכת ומספרת על שפת השתיקה, איך להקשיב לילדה הפנימית, ומהי עוצמה. אני פסלת, אחרי שנים שלא ידעתי שפיסול מפעיל גלים במוח שמרפאים אותי, ואני מוכרת את יצירותיי בהרצאות. לאחר עשור החזרתי את הילד שלי כנגד כל הסיכויים, ובפעם הראשונה אנחנו בבית משלנו.
"החיים מלאי אתגרים, אך היום יש לי אותי ואני יודעת שעד יומי האחרון אוכל לסמוך עליי להיות שם כדי להגיע לכל מקום אשר ארצה".
ליאת אלעזר
"15 שנה הייתי בעולם הזנות, מתוכן עשר שנים ברחובות הבורסה. בהתחלה, כשהייתי צעירה ויפה, חשבתי שהגעתי למחוז חפצי בחיים. הרגשתי מאושרת, אבל זו הייתה אשליה איומה. למעשה חיי היו גיהינום מתמשך אבל סירבתי להכיר בזאת. עד שבגיל 35 התעוררתי על עצמי והחלטתי להתחיל בחיים חדשים, ללא זנות.
"אני זוכרת שברגע שספטמבר היה מגיע, תמיד הייתה משתלטת עליי חרדה מהבאות. אומנם בהתחלה זה לא היה כל כך נורא. בסך הכל החלפנו את הבגדים הקצרצרים והסקסיים ללבוש חמים יותר. אבל בסופו של דבר, החורף שממנו פחדתי יותר מכל, היה מגיע בתורו אחרי הסתיו. הייתי עומדת שם בקור העז, במעלות בודדות, לא חושבת על כלום מלבד הצורך להתחמם. כל כך השתוקקתי להתחמם. הייתי רטובה מדמעות של ייאוש, מתפללת שכבר אכנס לאיזה אוטו. כבר לא היה חשוב לי מי הנהג, מה הוא יעשה לי או כמה ישלם לי. העיקר להיכנס לאוטו ולהתחמם מהמזגן שבו. גם אחרי שיצאתי מהזנות, החרדה מהחורף הנורא המשיכה לקנן בי כמה שנים טובות. עם הזמן החרדה הלכה ופחתה, כי הפנמתי כבר שאין לי יותר ממה לפחד.
"מצאתי עבודה ופניתי לטיפול נפשי בגלל הפוסט טראומה שהחיים ההם גרמו לי. בנוסף, כתבתי ספר בשם 'נערות אובדות', כדי להקיא מתוכי את כל הזיכרונות הרעים. עכשיו אני עובדת בעבודה כיפית, נמצאת בזוגיות בריאה, ומשתדלת ככל יכולתי לפעול למיגור הזנות בארץ. בגיל 48 אני מאושרת באמת, כפי שלא הייתי מעודי".