במסגרת חגיגות הסניגוריה על משה איבגי, דביר בנדק אמר השבוע לניב רסקין בגל"צ את אחד המשפטים הכי אוויליים ששמעתי. "אני מתפשט בפני עשרות מלבישות ביום", סיפר בראיון בגל"צ, "אני מקווה שאף אחת מהן לא תחליט שאני מתערטל בפניה". אני מכירה באופן שטחי את בנדק. הוא שיחק בסרט קולנוע עם אחי (שמוליק כהן) ולאחרונה אף פגשתי אותו באחד ממופעי ההתנדבות שעשיתי עם אלי ומריאנו. מעולם לא החלפתי איתו יותר משלום שלום ודעתי עליו תמיד היתה חיובית. עד האמירה הזאת.
בתור מי שעבדה למעלה מחמש שנים כמלבישה בתאטרון, לא היתה חזרה או הצגה או יום שעבר שלא התפשטו מולי שחקנים ושחקניות. לעזור להם להתלבש זאת העבודה שלנו, ובאף שלב שלה לא התבלבלתי לחשוב שזה שהם עומדים מולי בתחתונים זאת הטרדה מינית. כי בניגוד אליכם השחקנים - וזו היא הכללה מאוד גדולה ולא הוגנת -אני יודעת את מקומי.
"זה שחשוך לא אומר שמותר לכם לגעת בנו"
בתאטרון, בו אין יותר מדי זמן לבזבז בין הסצנות המרובות, תפקידה העיקרי של המלבישה הוא לחכות לשחקן או השחקנית עם סט הבגדים שהם אמורים להחליף, ולעזור להם פיזית להתלבש. לכן שחקנים בעירום חלקי הוא משהו שאנחנו נתקלות בו בכל הצגה. העובדה שההחלפה הזאת נעשית בדרך כלל בצד הבמה, במקום צר ולא מואר, לא נותנת לשחקנים לגיטימציה לכפות אינטימיות על המלבישות. אבל חלק מהשחקנים חושבים שזה מצחיק לגעת בתחת של מלבישות, להעיר הערות סקסיסטיות, להציע לנו הצעות מיניות או להתחכך בנו ״כאילו במקרה" רק כי חשוך מאחורי הקלעים.
ודוגמאות למצבים כאלה, לצערי הרב - לא חסרות. כששחקן שנושק לגיל שבעים, מספיק מבוגר כדי להיות סבא שלי, מחליף מכנסיים בין סצנות בזמן שאני איתו בחדר ההלבשה, מסדר את איבר מין שלו בתחתונים ואומר "אח, אם הייתי צעיר בעשרים שנה, מה הייתי עושה לך" - זאת לא מחמאה. ואחרי שאני מעירה לו, הוא ומוסיף, "את צריכה להגיד תודה ששחקן כמוני נותן לך מחמאה שכזאת, את יודעת עם כמה יפות אני עבדתי?" - זה לא תחום אפור. זאת הטרדה מינית בהגדרה.
אני נזכרת במקרה אחר, בו נכנסתי עם שחקן לחילוף בגדים בחדר ההלבשה, והוא נעל את הדלת מאחוריי נצמד אליי ושאל אותי אם הוא יכול לבוא לישון אצלי אחרי ההצגה. הכל כמובן נאמר באווירה כאילו קלילה כזאת, הומוריסטית משהו - וכל זה רק כדי שלא אחשוב שאני אמורה לפחד או להרגיש מוטרדת. זה כמובן לא עבד.
"השחקנים לא שולטים בזה"
אמנם אני מדברת בשם עצמי, אבל זה קורה לכל המלבישות, ולפחות בתאטרון שאני עבדתי בו. מלבישות יש המון - שחקנים טובים? הרבה פחות, והנהלת התאטרון תמיד מצדדת בשחקן. ״שחקנים הם אנשים יצריים מאוד", אומרים בהנהלה בהכנעה. "לפעמים הם לא שולטים בזה״. אני יודעת מניסיוני שבאיזשהו שלב מלבישות פשוט הפסיקו להתלונן כי הן ידעו שדבריהן פשוט יפלו על אוזניים ערלות. אז למה לטרוח?
אין פה 200 גוונים של אפור, ואף מלבישה שמכבדת את עצמה לא תתבע אף שחקן בגלל שהוא החליף מולה מכנסיים. מספיק עם השטויות דביר, אנחנו יודעות את העבודה. ואתם, כמו שאתם לא מציעים לפקידת בנק שלכם או למוכרת בסופר שתתכופף רגע ותמצוץ לכם בחדר האחורי, אל תדברו כך עם המלבישות או עם נשים שעובדות אתכם בהפקה. אנחנו לא שונות רק בגלל שאנחנו ״זוכות״ לראות אתכם בלי בגדים.
קחו שניה ותחשבו אם הייתם רוצים שמישהו ידבר אל הבת שלכם ככה או אל אחותכם הקטנה, פחות תחום אפור עכשיו, נכון?
הילה כהן שימשה במשך חמש שנים כמלבישה בתאטרון הבימה, והיום עוסקת בתוכן.
הבהרה: לדביר בנדק אין שום קשר לאירועים שתוארו בטור.
מתיאטרון הבימה נמסר: "הנהלת התיאטרון הלאומי הבימה רואה בחומרה רבה כל מקרה אפשרי ולו אף שמועה הקשורה להטרדות מיניות מכל סוג שהוא, ואם יש ולו שביב של תלונה או שמועה כזו היא מטופלת בחומרה ובאפס סובלנות".