לכאורה, נראה שגל ההאשמות בהטרדה מינית בהוליווד עשוי לחולל שינוי בכל מה שנוגע לדיווח וטיפול בהטרדות מיניות בתעשייה. זה התחיל עם הפיטורים של הארווי וינשטיין, מהחברה שנושאת את שמו והמשיך עם ההחלטה של נטפליקס על ביטול העונה החדשה של "בית הקלפים" בכיכובו של קווין ספייסי.
ההבדל הוא, שבמקרה של וינשטיין, המתלוננות הראשונות שהתוודו בפומבי נאלצו להסתייע במוטרדות אחרות. רבים טוענים כי גל הסיפורים עשוי להוביל לביטחון רב יותר לספר על הטראומה שהמוטרדות חוו. אבל השאלה המתבקשת היא – למה קורבנות תקיפה מינית מלכתחילה זקוקות לקורבנות אחרים כדי שיאמינו להן? למה לא יכולה לקום אישה אחת, להאשים גבר בהטרדה מינית ושפשוט יאמינו לה מבלי שתצטרך לחכות לעשרות נשים נוספות שיאשרו שאכן מדובר במטרידן?
הסטטיסטיקות מראות שאחת מכל שלוש נשים חווה פגיעה מינית בחייה. ואיכשהו, פגיעה מינית היא העבירה היחידה שהציבור נוטה לפקפק באמינות הקורבנות. הדיבור על "תלונות שווא" בכל ההקשר של הטרדות מיניות הוא משמעותית נפוץ יותר מדיבור על תלונות שווא בכל עבירה אחרת. מה יש בפגיעה מינית שנראה כל כך לא אמין בעיני אנשים רבים? נדמה שהבעיה היא לא בעבירה עצמה שנראית לא אמינה, אלא במוטרדות.
בשורה התחתונה, כדי לפטר את הארווי ויינשטיין, צריך חמישים מתלוננות. בשביל לנתק כל קשר עם קווין ספייסי ולבטל לו פרס – היה צריך דיווח אחד של גבר. ותרשו לי רגע לעשות פרפרזה לבדיחות המיושנות סטייל "כמה אנשים צריך כדי להחליף נורה". כמה גברים צריך שיתלוננו על הטרדה מינית כדי שיאמינו להם? אחד. כמה נשים צריך שיתלוננו כדי שיאמינו להן? חמישים.
השחקן אנתוני ראפ האשים את ספייסי בהטרדה מינית שהתרחשה לפני 30 שנה, כשראפ היה בן 14 וספייסי היה בן 28. קשה שלא לשים לב שלא הופכנו כלפיו כל אותן טענות מוכרת כפי שעולות תמיד נגד מתלוננות: אף אחד לא שאל: "למה הוא נזכר רק עכשיו?", או: "אולי זה נעשה בהסכמה כי הוא רצה לקדם את הקריירה שלו?", "מה הוא לבש?", "אולי הוא פירש לא נכון את ההתנהגות שלו?".
בין אם בפרשת וינשטיין, או קוסבי או כל פרשייה אחרת שקשורה בעבירת מין הכוללת ידוען. לנשים אין את הפריבילגיה שיאמינו להן בלי לשאול שאלות המפקפקות באמינותן, הן צריכות שיבואו עוד 40 נשים אחריהן כדי שהציבור יאמין להן. כל קורבן תקיפה מינית, גבר או אישה – מגיע לו שיאמינו לו.
ועם כל הכבוד לתגובה של נטפליקס – אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה היה אחרת אם מדובר היה באישה אחת ויחידה שמתלוננת על ספייסי. נראה שרק נשים נתפשות כשקרניות, לא גברים.
אסיה ארג'נטו, שחקנית ובמאית ואחת מהשחקניות הראשונות שדיווחו על פגיעה מינית מצד וינשטיין נאלצה לאחרונה לברוח מאיטליה לגרמניה, לאחר שהתקשורת האיטלקית יצאה נגדה וחגגה על האשמת הקורבן. בטור שנכתב בעיתון איטלקי, שכותרתו "קודם כל הן נותנות, אחר כך הן מתבכיינות ומעמידות פנים שהן מתחרטות", כתב העיתונאי רנטו פרינה כי "היענות לבוס שלך שמתחיל איתך זו זנות, לא אונס". כנראה שפרינה פספס את העובדה שלא הייתה כלל היענות מצד ארג'נטו, לכן זה נקרא אונס.
אם נחזור לשאלה מה גורם לנשים מוטרדות להיתפש כפחות אמינות, הרי שהתשובה תהיה נרטיב תלונות השווא/האישה הנקמנית שקמה בבוקר ומחליטה שהיום היא הורסת חיים של גבר. האם לא קיימים מקרים של תלונות שווא? קיימים, אבל הם אחוז מזערי ביותר מכלל התלונות. אחוז מזערי מול סטטיסטיקה מזוויעה הרבה יותר: שליש מהנשים בעולם עוברות ויעברו פגיעה מינית בחייהן.
מחקר חדש שפורסם לאחרונה בעיתון "הארץ" של עורכת הדין עדי עזוז, חוקרת משפט ומגדר באוניברסיטה העברית – בדק את נושא תלונות השווא. על פי המחקר, מבין 3,608 תיקי אונס שנפתחו במשטרת ישראל בין 2010-2014 – רק 0.8 אחוז מתוכם נסגרו מחוסר אשמה. מתוך 3,347 תיקי אונס שנפתחו בפרקליטות 11.6 אחוז מתוכם נסגרו מחוסר אשמה. וגם חוסר אשמה הוא לא בהכרח תלונת שווא.
עזוז הסיקה במחקרה כי הנתונים הללו מראים כי קיים פער רציני בין "מגפה" של תלונות שווא לבין המציאות. בפועל, יש מעט מאוד מקרים כאלו. בסופו של דבר, מיתוס האישה הנקמנית שממציאה הטרדה מינית כדי להשיג דברים או לנקום בגברים – הוא סיפור שקרי שנועד להוביל לצייד מכשפות, במקום לטפל בבעיה המציאותית יותר, במגפה האמיתית שנמצאת כאן ובכל העולם מזה שנים: שליש מהנשים מוטרדות מינית ועדיין, אף אחד לא מאמין להן.
וכן, זו הפעם השלישית שזה נאמר כאן, כי הגיע הזמן להפסיק לשים זרקור ענק על תופעה שולית כמו תלונות שווא ולהישיר מבט אל הבעיה האמיתית איתה נשים נאלצות להתמודד. אז האם כל מה שקורה בהוליווד לאחרונה מהווה רוח של שינוי? אולי, אבל החשש הוא שיהיה זה מקרה של "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה".
אסור שהגל הזה יהיה רק משב רוח חולף, צריך שינוי אמיתי. שינוי יהיה להאמין לאישה אחת ולא לחכות שיבואו עוד עשרות אחריה. שינוי יהיה לטפל בבעיה לא רק כשהיא הופכת לציבורית (וינשטיין היה ידוע במשך 30 שנה כמטרידן והחברה שלו פיטרה אותו רק לאחר שהציבור גילה), שינוי יהיה להפסיק להאשים את הקורבנות, שינוי יהיה להפסיק להתעסק בתלונות שווא ושינוי יהיה להמשיך במגמה של נטפליקס – ולא לתת למטרידנים במה.
עברייני מין עושים את מה שהם עושים כי הם חושבים שהם יוכלו לחמוק מזה ללא עונש ואם נעשה להם כמו שנעשה לספייסי ולוינשטיין, הם יבינו שפגיעה מינית תפגע בהם, בקריירה שלהם ובתקווה גם בחופש שלהם. כי אלוהים יודע שעצם העובדה שהם גורמים לטראומה קשה לנשים לא מזיזה להם.