היום שבו קיבלה ולריה ליפובצקי את הזדמנות חייה לקריירת דוגמנות בינלאומית נראה כאחד הימים הקשים ביותר לנערה צעירה, למרות שהיום כשהיא נזכרת בו - היא לא מפסיקה לצחוק. זה קרה לפני כעשור. אחרי שאמה רשמה אותה לתחרות יופי של קהילת יוצאי חבר העמים בישראל. ולריה, שהיתה אז בת 15 בלבד, הגיעה לתל אביב ביחד עם חברת משפחה כדי לקבל את הפרס. היא מאוד התרגשה, לבשה את הבגדים הכי יפים שהיו לה, חולצה חגיגית ומכנסיים לבנים ארוכים, וחיכתה בסבלנות ליד המעקה בקומה השנייה עד שיקראו לה לבמה.
כשהורידה את המבט מהבמה אל הקהל שבקומה הראשונה, ולריה שמה לב שעוד ועוד אנשים מגניבים אליה מבטים, מסתכלים עליה בחזרה. "בהתחלה חשבתי שבטח משהו לא בסדר", היא משחזרת ומחייכת, "אבל ראיתי שהם ממשיכים לבהות בי אז אמרתי לעצמי 'די ולריה, הגיע הזמן שתקבלי את זה, את פשוט נראית טוב'".
בדיוק בזמן שבו ניסתה ולריה להרים לעצמה את הביטחון והמורל, מישהי ניגשה למלווה שלה ולחשה לה באוזן שוולריה כנראה קיבלה מחזור. "רצנו לשטוף את המכנסיים בכיור כשפתאום אני שומעת שקוראים לי לעלות לבמה. לבשתי מהר את המכנסיים הרטובים, אספתי את הפרס, כמה אירוני - זו הייתה חבילת סבונים, והסתלקתי משם".
אחרי שחזרה לבאר שבע, ולריה הייתה בטוחה שחייה נגמרו, אבל למישהו בתל אביב היו תכניות אחרות לנערה היפה והביישנית. שי אביטל, מנכ"ל סוכנות הדוגמניות עלית מודלס, התקשר לאמה של ולריה והציע לה חוזה. "למזלי, גם הוא היה באירוע הזה וראה אותי. שם בעצם התחילה הקריירה שלי, שנמשכת עד היום".
"רציתי לשנות את השם ל'שושנה'"
ולריה עלתה לישראל עם אמה כשהיא הייתה בת ארבע והאם רק בת 23. אביה הביולוגי נשאר ברוסיה, והקשר עמו נותק. "לא הכרנו אף אחד בארץ", היא מספרת, "אבל במקום שבו גדלנו לא היו הרבה יהודים, ולא הרגשנו יותר שזה המקום שלנו. היינו חייבות לעלות". בישראל האם הכירה בן זוג חדש שגידל את ולריה כאילו הייתה בתו, וממנו יש לה גם אח קטן שנולד כאן.
את שנותיהן הראשונות בישראל העבירו האם והבת במסעדות רוסיות. בלילות האם - זמרת במקצועה - הופיעה ושרה בהן, ובימים, שטפה שם את הכלים. בינתיים, ולריה עברה בכל התחנות בהן עוברים עולים רבים מכל העדות. "הרגשתי שאני לא מתאימה, לא שייכת. רציתי להיראות יותר כמו הילדות הישראליות והתחננתי לאמא שלי שתשנה לי את השם לשושנה, אבל היא לא הסכימה".
כמו ילדים-עולים רבים אחרים, ולריה רצתה בסתר ליבה לזנוח את השפה הרוסית, אבל אביה לא נתן לה. הוא התנגד לדבר בעברית בבית, ובכל פעם שהייתה פונה אליו בעברית - היה מתעלם ממנה. בזמנו היא כעסה עליו, כמובן, אבל היום היא מודה לו. "זו המתנה הכי גדולה שהוא נתן לי, כי בזכותו יש לי עוד שפה, אני כותבת וקוראת ברוסית".
"הפיגוע היה ממש טראומה"
המהפך הדרמטי הבא בחייה של ולריה החל בעקבות הפיגוע הנורא בדולפינריום ב-2001. מחבל מתאבד שהגיע למועדון ה"דולפי" בחוף תל אביב, שהיה פופולרי בקרב צעירים יוצאי חבר העמים, פוצץ את עצמו במקום, ו-21 נערים ונערות נהרגו. שנה לאחר מכן, חוסאם בדראן, מי שהיה אז מפקד הזרוע הצבאית של החמאס שהיה מעורב בפיגוע הזה - ובפיגועים נוספים, נלכד במבצע "חומת מגן". הוא נידון ל-17 שנות מאסר, אבל שוחרר כעבור תשע שנים במסגרת ההסכם להחזרת גלעד שליט.
הפיגוע בדולפינריום זעזע את כל הארץ, אבל את יוצאי חבר העמים במיוחד. גם אמה של ולריה לא הצליחה להתגבר על האירוע. "זה יצר ממש טראומה", היא נזכרת. "הייתי בת 12 או 13, וישבנו דבוקות למסך. ראינו את כל התמונות ששידרו, הקשבנו לכל העדויות ובאיזשהו שלב היא נעמדה ואמרה, 'אני מבטיחה שאני אוציא אתכם מפה'".
אחרי ההכרזה, האם לא דיברה יותר על העניין עם בתה או בנה הקטן. "לא שמעתי ממה על זה בכלל. בדיעבד הסתבר שבשנים שלאחר הפיגוע היא פעלה כדי למצוא דרך להגר לקנדה. זו מדינה שמקבלת מהגרים, כך שהחלום היה מציאותי. היא ממש בנתה תכנית פעולה, ארגנה את הכל וכשהייתי בת 17 עזבה את ישראל עם אחי הקטן. מבחינה כלכלית, זו היתה החלטה חכמה. היום היא בעלים של שלושה אולמות אירועים שם. היום היא הבוס".
ולריה נשארה לבד בארץ. היא עזבה את התיכון, עזבה את באר שבע ועברה לתל-אביב. במשך שנתיים היא ניהלה חיים עצמאיים לחלוטין. כל כמה חודשים טסה למדינה אחרת בעולם כדי לדגמן, ואת הבגרויות השלימה במסלול אקסטרני. כשהגעגועים למשפחה גברו על הרצון להישאר בישראל, נסעה לטורונטו לשנתיים, ולאחר מכן עברה להתגורר בניו-יורק בגלל העבודה.
"היה לי חשוב שהיהודית תמשיך להיות חלק מהחיים שלי
באחת הפעמים בהן חזרה לבקר את המשפחה, ולריה הכירה את גרי, שלימים הפך לבעלה. "בדיוק יצאתי ממערכת יחסים, אז לא חיפשתי זוגיות חדשה. אבל הוא היה מחזר עקשן והשקיע הרבה כדי שניפגש" אחרי חודשיים של פינג-פונג בין טורנטו לניו-יורק, גרי הציע לה נישואין. בתוך שנה נולד בנה הראשון, ג'ייק, ואחרי שנה וחצי הגיע גם בן הקטן לעולם.
כמעט שני עשורים מפרידים בין גרי לוולריה, אבל הגיל לא היווה מכשול או משהו שהפריע לה. הקריירות של שניהם צמצמו את הפער: היא, כדוגמנית שעובדת בכל העולם מגיל 15, הוא כמנהל מיתוג שעובד עם כוכבים הוליוודים כמו מייק טייסון והראפר ליטל ווין. "עברתי הרבה מאוד דברים בחיים בגלל העבודה שלי. יכול להיות שאם הייתה לי תקופת נערות רגילה לא הייתי מספיק בוגרת נפשית לחתונה ומשפחה בגיל עשרים".
מה שדווקא כן היה חשוב לה, הוא שבעלה יהיה יהודי. "תמיד ידעתי שכשאתחתן זה יהיה רק עם גבר יהודי. אנחנו קצת שומרים מסורת בבית, עושים קבלת שבת, והיה לי חשוב שהיהדות תמשיך להיות חלק מהחיים שלי. כשהילדים שלי יגדלו למשל, הם ילכו לבית הספר היהודי כאן וילמדו עברית, היום הם מדברים בעיקר אנגלית ורוסית".
"אמא שלי הבינה למה אחי החליט לחזור להתגייס"
בעידן בו נשים רבות דוחות את גיל החתונה והבאת ילדים לעולם כדי שיוכלו לבסס מקצוע, ולריה היא כבר סוג של זן נדיר. אולי באמת בגלל ניסיון החיים שלה, אולי כי החיים בטורונטו מאפשרים זאת יותר מהחיים בישראל. כך או כך, היא מתעקשת ואומרת שוב ושוב שהילדים שינו אותה כאדם - אבל לא עצרו אותה. כשבנה הבכור היה בן חצי שנה, החלה ללמוד תזונה (היום היא גם מפעילה עמוד פייסבוק בנושא), ואחרי הולדת בנה השני גם חזרה לדגמן.
"אני אמנם רזה מטבעי, אבל עבדתי בטירוף כדי לחזור לגזרה שלי. בכלל, אני היום בכושר הרבה יותר טוב מלפני הילדים. אני גם נראית בת 12, אז זה עובד לטובתי בתחום הזה. אני אוהבת את ההפתעה על פניהם של אנשים כשהם שומעים שיש לי ילדים".
בימים אלו ולריה מבקרת בישראל. היא הגיעה במיוחד לטקס סיום הטירונות של אחיה הקטן, שחזר לארץ רק כדי להתגייס. "זה מצחיק, אבל כל מה שאמא שלי ניסתה לעשות, קצת התנפץ לה. אנחנו משפחה מאוד פטריוטית, ויש פה בטורונטו קהילה יהודית וישראלית-לשעבר מאוד חזקה, אז אני יכולה להבין מאיפה זה צמח. אמא שלי כמובן היתה חייבת להיכנע לו, היא ידעה שזה ייתן לו כוח כבן אדם וגם יאפשר לו לתרום למדינה, אפילו שעזבנו אותה. בישראל אני מרגישה בבית וגם בטורונטו אני מרגישה בבית. אבל אני לא חושבת שנחזור, בעלי לא יעמוד בחום הזה".