"עם גילוח השיער איבדתי חלק מהותי מהגדרת הנשיות, היופי והמהות שלי"

איך זה להיות אישה במחנה השמדה? באיזה אופן שמרו האסירות היהודיות על הזהות הנשית שלהן? אילו קשרים ניהלו ביניהן, ואיך הקפידו על ההיגיינה הנשית בתנאים לא אנושיים? ספר חדש מנסה לעמוד על החוויה היחודית שלהן, שהייתה שונה לעתים מהותית מזו הגברית.

"באושוויץ נרצחו מעל למיליון יהודים, כשחלקם הגדול היו נשים וילדים. שני שליש מהאסירים היו נשים, אבל הנושא של נשים יהודיות שם לא נחקר עד היום", מתארת ד"ר נעמה שי"ק - היסטוריונית, מרצה ומנהלת המחלקה ללמידה מקוונת בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, "חשבתי שצריך לתת להן קול". 

ממקום זה החלה שי"ק, בת לניצולי שואה בעצמה, לחקור את הנושא לעומק כבר לפני כעשור. החודש יצא לאור ספרה "בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942" בהוצאת הספרים למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה ויד ושם. "נשים נרצחו יותר מגברים, כי מבחינת הנאצים הן נחשבו כאימהות פוטנציאליות לדור היהודים הבא", היא מסבירה, "הסיבה השנייה לכך היא סקסיזם עמוק שמגולל באידיאולוגיה הנאצית, לפיו הן נחשבו ככוח עבודה טוב פחות. עד 1943 הנשים נשלחו בסלקציה יחד עם הילדים למוות מיידי, אבל אז הגרמנים נזקקו לכוח עבודה נוסף והם הפרידו בין האימהות לילדים ושלחו את הנשים למחנה".

נשים דיממו והנאציות קראו להן 'יהודיות מזוהמות'

לחיי הנשים במחנה היו מאפיינים יחודיים, אותם מתארת שי"ק בספר. כשגברים ונשים הגיעו למחנה הם עברו ב'סאונה' - שם הפכו אותם מאדם למספר. "גילחו להם את שיער הראש והגוף, חיטאו אותם ונתנו להם את בגדי האסירים. כשגברים מעידים על התהליך הם יגידו 'הרגשתי שאני כבר לא בן אדם'. נשים יוסיפו חלק משמעותי: 'כשיצאתי מהסאונה הפסקתי להיות אישה. עם גילוח השיער איבדתי חלק ממהותי מהגדרת הנשיות, היופי והמהות שלי'".

מחקר שעסק בסיוטי לילה של שורדי ושורדות מחנות שואה זיהה הבדלים מגדריים גם בין תכני החלומות. "אצל גברים ראו באופן סיסטמתי סיוטים העוסקים ברעב, אבל אצל נשים הסיוטים החוזרים עסקו באופן משמעותי יותר בתנאי ההיגיינה. למשל, חלומות שבהם הן צריכות ללכת לשירותים ציבוריים מלוכלכים ולא יכולות לדאוג לניקיון של עצמן", היא מספרת, "להתרגל לחיים באושוויץ זה להתרגל לחיים בלי נייר טואלט, חזייה או תחתונים".

"נשים עזרו לנשים אחרות לבצע הפלה או לידה והיו הורגות את התינוקות כדי להציל את האם. אין הרבה עדויות בנושא הזה, כי מבחינה רגשית ההחלטה להעדיף את חיי האם על העובר או התינוק זה דבר שהוא בלתי נסבל, זו זוועה"

אחד הנושאים שאותם חקרה שי"ק הוא המחזור החודשי. "נשים שעברו את הסלקציה היו בגילי 16 עד 35, ולכולן יש מחזור. כשאנחנו מדברים על שואה אנחנו לא שואלים את עצמנו איך מתמודדים עם זה ומה קורה לגוף, אבל זה חלק מהותי המלווה כל אישה יותר משני שליש מחייה", היא אומרת, "באושוויץ אין שום היגיינה, אין נייר טואלט או שירותים. יש עדויות קשות על נשים שדיממו על עצמן ופקחיות אס-אס רוצחות אותן באלימות קשה וקוראות להן יהודיות מזוהמות".

המחזור, מציינת שי"ק, הפסיק בדרך כלל אחרי כמה שבועות מיום הכניסה למחנה בגלל שילוב של הלם ותזונה, מה שהשפיע על מצבן הנפשי של הנשים עוד יותר. "הן דיברו הרבה בינן לבין עצמן בזמן תקופת המאסר ולאחריו על המשמעות של זה – האם זה אומר שהן איבדו את יכולת הפריון שלהן? הרבה נשים פחדו שלא תוכלנה להיות אימהות. הן לא ידעו אם הן ישרדו, אבל הן קיוו ונלחמו כדי לחיות".

נשים בהריון, לעומת זאת, נרצחו כמעט כולן בתהליך הסלקציה הראשונית. עם זאת, לדברי שי"ק, ידוע על כמה מאות נשים שהצליחו לעבור סלקציה כי היו בשלבים מוקדמים ולא נראים לעין של ההיריון או לעתים כשלא היו מודעות בעצמן לכך שהן הרות. "כשההריון התגלה, רצחו את האישה או ביצעו בה ניסויים רפואיים ואז רצחו אותה ואת העובר. יש עדויות של יהודיות שעבדו בעברן כמיילדות או רופאות, שעזרו לנשים אחרות לבצע הפלה או לידה והיו הורגות את התינוקות כדי להציל את האם. אין הרבה עדויות בנושא הזה, כי מבחינה רגשית ההחלטה להעדיף את חיי האם על העובר או התינוק זה דבר שהוא בלתי נסבל, זו זוועה".

עירום משפיל ולעג לגוף

תופעות של אונס אסירות יהודיות על ידי נאצים באושוויץ היו נדירות. "חוקי נירנברג אסרו על קיום יחסי מין בין גרמנים ליהודים", מסבירה שי"ק, "זה נחשב כזיהום הגזע. לא היו מקרי אונס במאות אלפים, ובטח שלא במחנות שנמצאו באזורים מסודרים וסגורים שבהם אפשר היה לראות מה הגרמנים עושים. לעומת זאת, במזרח אירופה, התמונה הייתה שונה. שם גרמנים אנסו נשים יהודיות כנראה באלפים ולאחר מכן רצחו אותן, כיוון שהם עברו על חוקי הגזע". ניצול מיני משמעותי כן התרחש, לדברי שי"ק, על ידי אסירים פולנים בעלי מעמד חזק במחנה. 

עם זאת, לדבריה, נשים נוצלו ונפגעו מינית מהרגע הראשון באושוויץ באופנים שונים. "מעבר להשפלה הכרוכה בעירום פומבי, הנאצים היו נוגעים באיברים האינטימיים שלהן ואף מבצעים בדיקות גניקולוגיות כדי לחפש לכאורה חפצי ערך שהטמינו בהם. היה גם ניצול מיני ורבלי של לעג לגוף".

אסירות היו גם מציעות מין תמורת מזון. "בעדויות ובספרי זיכרונות מוצאים אמירות שיפוטיות מצד שורדות ביחס לשורדות אחרות שעשו את זה. יש מימד ביקורתי של נשים שאומרות 'לא הייתי מוכנה לשרוד בדרך הזו'. אי אפשר לתפיסתי לשפוט את זה בשום אופן. זה ניצול מיני וגם אמצעי הישרדות, כשכל מה שאת רוצה ומתכוונת אליו הוא לחיות".

>> אם שרדת בטח שכבת עם גרמנים: המיתוס והאמת בנוגע לפגיעות מיניות בשואה

 מי יבטיח לי שהילד יחיה

האסירות היהודיות, אומרת שי"ק, הגיעו כמעט כולן לבדן לאושוויץ לאחר שאיבדו את כל משפחתן. "הן חיו מתוך אובדן מוחלט. לא היה להן בית, משפחה או שפה", היא מתארת. מקרים בהם הגיעו למחנה צמדים של אימהות ובנות היו ייחודיים במאפיינים שלהם. "האמא מנהלת במצב כזה מאבק כפול, גם עבור עצמה ובראש ובראשונה עבור הבת שלה, מתור רצון אדיר להשאיר אותה בחיים. אחרי תקופה קצרה המצב הגופני של האימהות מדרדר לסף מוות, ובשלב הזה רואים שהתפקידים מתהפכים והילדות מתפקדות כמבוגר שמקיים את מאבק ההישרדות".

גילויי סולידריות מסוג זה התבטאו גם בקשרים שבין חברות. "יש יחידות הישרדות של נשים שהקימו לעצמן 'משפחות חלופיות' המורכבות מאחיות או מנשים מאותה עיר, שכונה או לאום. לדוגמה, אצל נשים יווניות נוצרו קבוצות תמיכה משמעותיות. אם מישהי הצליחה לארגן לחם היא תחלוק אותו עם שאר המשפחה החלופית שלה. עם זאת, היו גם מקרים שונים, למשל, גניבה של לחם מאסירה לחברתה. ושוב, אי אפשר לשפוט".

ובתוך כל הזוועות, בעדויות רבות ניתן בכל זאת לראות התייחסות של נשים למראה החיצוני שלהן. "חלק גדול מהנשים נראו מחריד אחרי תקופה קצרה מאוד במחנה. הן מתארות את פקחיות האס-אס כנשים יפות באופן חריג ובעלות מראה נשי מרשים ביותר, כשאפשר לייחס זאת לבריאות שלהן לעומתן", מציינת שי"ק, "יש גם התייחסות למראה בינן לבין עצמן לפני הסלקציות, מתוך רצון לתת לאישה השנייה כוח. הן היו אומרות אחת לשנייה 'יש לך מראה טוב, את עדיין נראית בסדר', והמשמעות הייתה שאת לא 'מוזלמנית' רזה קיצונית. המראה היה נושא שקיים ונוכח, אבל בעיקר במובן ההישרדותי".

גם בטווח הארוך הייתה לשהות באושוויץ השפעה ייחודית על האסירות הנשים. "ישנה משמעות לגבי הריונות והבאת ילדים. במחנות העקורים אחרי המלחמה רואים הרבה נשים שנישאות ומביאות ילדים אפילו בגילי 17 ו-18. מהצד השני היו גם נשים שפחדו להביא ילדים, מתוך קריסת האמון באדם ובעולם. הן שאלו 'מי מבטיח לי שהילד הזה לא יירצח גם? מי מבטיח שהוא יחיה'. יש גם תופעה של נשים שנכנסות להיריון לאחר השואה ומבצעות הפלה מלאכותית, מתוך כאב אינסופי וחרדות. נשים אחרות איבדו את כל משפחתן וכשהפכו לאימהות הן העידו: 'לא היה לי מי שיסביר לי איך לגדל ילד או לאהוב אותו. הייתי צריכה לעשות הכל בכוחות עצמי'".