הזיכרון הראשון של עדן שפילמן, בת 44 ואם לשלושה מבת ים, הוא של תקיפה מינית. "אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה במקום עם הרבה אנשים", היא מספרת, "ואז פתאום חושך ומישהו כופה את עצמו עליי. לא ידעתי אז לתת מילים למה שקורה, אבל הכאב במקומות האינטימיים מאוד זכור לי".
לרגל יום המודעות למחלות דלקתיות במעיים מספרת שפילמן היום כיצד גילתה שהיא חולה בקרוהן זמן מה לאחר התקיפה המינית שחוותה, בגיל שש – ואיך הבינה עד כמה בריאות הגוף והנפש אחת היא. "הגענו הביתה, נכנסתי לשירותים ופשוט דיממתי. נבהלתי נורא וההורים לקחו אותי מהר לרופא. גילינו שיש לי קרוהן, מחלה אוטואימונית שגורמת לדלקת במערכת העיכול. הדלקת יכולה להתחיל מהפה לאורך כל מערכת העיכול עד הרקטום, וגורמת לכאבים, שלשולים וירידה במשקל".
בגילה הצעיר, מספרת שפילמן, לא קישרה בין המחלה בבטנה לסוד שהחזיקה. "לא סיפרתי על התקיפה לאף אחד במשך עשרות שנים, וככל ששתקתי נעשיתי יותר ויותר חולה".
"היית ילדה רעה בלילה"
כשהיא מתמודדת עם קושי כפול – זה הפיזי וזה הנפשי, בילתה שפילמן פרקי זמן ארוכים בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות. גם לאחר שנישאה, לא סיפרה לאבי ילדיה על הטראומה הקשה שחוותה בילדות. בגיל 28 ועם שני ילדים התאשפזה שוב בגלל התקף קרוהן. היא לא תיארה לעצמה מה שעומד לקרות לה שם.
"באמצע הלילה הגיע אח לבוש במדי בית חולים והכניס לי דרך האינפוזיה איזשהו חומר", היא מספרת. "התעוררתי ושאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר שהוא בודק שהווריד לא סתום. התמונה הבאה שאני זוכרת זה שהוא עומד לידי עם איבר המין שלו ומתחיל לטייל איתו על הפנים ועל השפתיים שלי. הייתי חלשה, לא יכולתי לצעוק או להתנגד. אני זוכרת שניסיתי לשאול אותו במבט מה הוא עושה, והוא פשוט עשה לי סימן שאני אהיה בשקט. ואז אני זוכרת את הכאב בחלק הגוף התחתון כשאני מעורפלת. הוא אנס אותי".
בבוקר שלמחרת נאלצה שפילמן לראות את הגבר שתקף אותה מינית במסדרונות בית החולים: "הוא אמר לי 'היית ילדה רעה בלילה'. כשסיפרתי את זה להורים שלי, מתוך הקושי לעכל את הדבר הנורא שהבת שלהם עברה, הם ניחמו אותי כאילו זה חלום רע שחלמתי. הם ניסו לשמור עליי. סיפרתי לבעלי ולאחותי והיא ישנה איתי בבית החולים בלילות הבאים, אבל חוץ מזה לא דיברתי על זה יותר. מבחינתי לא היה מקום למציאות הזו שנאנסתי, לא רציתי להאמין שזה קרה לי. מנגנון הניתוק והדיסוציאציה הגן עליי".
שפילמן מספרת כי לאחר המקרה איבדה את טעם החיים. כלפי חוץ שדרה "עסקים כרגיל', המשיכה לתפקד ואפילו הביאה לעולם עם בעלה ילד שלישי; אבל שש שנים מאוחר יותר הגוף והנפש לא עמדו עוד בכובד המשא, מצבה הפיזי התדרדר והתפרצה אצלה פוסט טראומה קשה. שתי הפגיעות - זו מילדותה המוקדמת וזו מבית החולים - צפו ועלו. "בחצי שנה עברתי חמישה ניתוחים, באחד מהם איבדתי המון דם וגססתי. הרופאים כבר הודיעו למשפחה ולילדים שלי שאני עומדת למות, נפרדתי מהעולם וחוויתי את חוויית סף המוות שמדברים עליה. ראיתי אור שמשך אותי אליו, אבל חזרתי לחיים".
"היא חיבקה אותי כשסיפרתי לה. היא הייתה הראשונה שהצביעה על הקשר בין הפגיעות שעברתי למחלת המעיים שלי. איך כל חדירה לגוף מתפרשת כמשהו רע, בין אם זה משהו מיני או מזון"
במשך השנים הבאות הסתגרה שפילמן בביתה ונלחמה ברצונה לשים קץ לחייה. יום אחד נתקלה בסרטון יוטיוב של התזונאית עדי זוסמן, שמטפלת בהפרעות מעיים בשיטה אינטגרטיבית שמשלבת תזונה, דיקור ותודעה. "הגעתי אליה על סף מוות, בתת-משקל של 39 קילו", היא מתארת, ומספרת כיצד זוסמן הייתה האדם הראשון שלו סיפרה על הפגיעות שעברה, שהאמין לה ותמך בה. "היא חיבקה אותי כשסיפרתי לה. היא הייתה הראשונה שהצביעה על הקשר בין הפגיעות שעברתי למחלת המעיים שלי. איך כל חדירה לגוף מתפרשת כמשהו רע, בין אם זה משהו מיני או מזון. כשהייתי שוברת לה כוסות בקליניקה היא הייתה לוקחת אותי ביד ומוציאה אותי החוצה לגינה, מספרת לי סיפורים, מחבקת אותי ומלמדת אותי לנשום יחד איתה. הייתי חותכת את עצמי בקליניקה והיא הייתה תופסת לי את הידיים ומראה לי שיש לי עוד אפשרויות. היא לקחה אותי מדרך של מלחמה בגוף שלי לדרך של שלום".
לדבריה, עד אז לאף אחד לא היו את הכלים לטפל בה. "המחלקות הפסיכיאטריות, גם אם הן מלאות באנשים שרוצים לעשות טוב, לא טובות לנפגעות תקיפה מינית. אם אני מתעוררת בלילה בצרחות אני צריכה שתהיה מישהי שתחבק אותי, שתחזיר אותי לכאן עכשיו, שאני ארגיש בטוחה ומוגנת. באשפוז הייתי מקבלת נזיפה כי הצעקות שלי מפריעות".
המפלצת יצאה
לאחר מספר חודשי טיפול השתפר מאוד מצבה הפיזי, אבל מצבה הנפשי נותר קשה. כשהיא מיואשת כמעט לחלוטין, החליטה שפילמן להשתתף בפרויקט התיעוד של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, המזמין נשים וגברים שעברו פגיעה לספר את סיפורם מול מצלמת וידאו. "אמרתי לעצמי – אם אני אמות אז לפחות אדבר", היא מתארת, "נכנסתי לשם רועדת, אבל קיבלתי את החיבוק שכל כך הייתי זקוקה לו. זאת חוויה עוצמתית כי המילים לא מתאדות אלא נכנסות לתוך סרטון. באותו יום יצאה ממני המפלצת, משהו מאוד כבד שיכלתי להניח אותו שם וסוף סוף לנשום. עברתי את זה, זה הסיפור שלי, אבל אין צורך להילחם בו יותר. כשחזרתי הביתה התיישבתי וצפיתי בסרטון. זה היה כל כך מרפא לצפות בעצמי. לא חזרתי לחתוך את עצמי מאז".
מכאן התחילה מה ששפילמן מכנה "שרשרת של אור", כאשר אורלי ליברמן ומירי מרגלית, הנשים מפרויקט התיעוד שעזרו לה להיחלץ מהתופת, נתנו לה במה לספר את סיפורה לנפגעות תקיפה מינית וחולות קשות אחרות. ביום ההתרמה למרכז הסיוע היא הרצתה בפני אלף איש. "הבמות שקיבלתי היו השיקום שלי", היא אומרת. "יש לחברה שלנו כוח לרפא, זה מה שהציל אותי מהתאבדות - האהבה הזו, ההרגשה שיש לי משמעות ושהקול שלי חשוב, שאני לא צריכה להשתיק אותו".
בשנה שעברה הגשימה חלום ילדות והוציאה ספר שירה, "חיה בכל עונותיה", לאחר שגייסה מעל 28 אלף שקלים במימון המונים ובהפקת ארגמן מיטב הוצאה לאור. "אנשים שקראו את הספר פנו אליי וסיפרו שהוא חיזק אותם ונתן להם כוח להאמין שאפשר. זה לא משהו שציפיתי שיקרה, זה גרם לי אושר שהשדים שלי הפכו ליופי ולמקור כוח. היום, למרות שאני עדיין חולה, אני צועדת בדרך של החלמה. זאת ההגשמה הגדולה שלי. לא קל לי לדבר, אבל אני מרגישה שאני מייצגת קול שהוא לא רק שלי, אלא של קהילות של נפגעות ושל אנשים חולים. זה כל כך חשוב לתת לנפגעים ונפגעות לדבר – להאמין להן ולתת להן מקום בטוח לספר את הסיפור שלהן. אני גאה להשמיע קול אחרי כל כך הרבה שנים ששתקתי. אם הייתי ממשיכה לשתוק כנראה שלא הייתי כאן עכשיו".
בימים אלה היא מעבירה הרצאות ומעגלי הקשבה ועובדת על ספר שני. "היום אני יכולה להיות שם בשביל הילדים שלי. לתת להם אהבה, להכיל ולייעץ להם, אחרי שעברו שנים קשות בעקבות מצבי. זאת ההגשמה הגדולה שלי".
טלפונים במרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית: נשים 1202, גברים 1203