נולדתי בטבריה לבית דתי - לאבא שחזר בתשובה ולאמא שנולדה לתוך המקום הזה. כילדה לא חשבתי שיש הסבר לדברים, לא ידעתי שיש הגדרה למה שאבא שלי עובר, לשתיקות, למצבי הרוח, לשקיעה אל תוך עצמו. חיפשתי אצלו את החום שהיה כה חסר לי. הרגשתי הרבה תחושת זרות ורצון לברוח ולא הבנתי למה. כשלא הצלחתי למצוא את תחושת הביטחון וההרגשה שמישהו מבין אותי, ברחתי אל הספרים ואל המילים. היומן היה עבורי שיח עם אבא, שיח עם אלוהים ומפגש עם עצמי.
את החלקים מהטראומה של אבא לעולם לא אוכל להשלים במלואם, את מה שידוע לי אספתי חלק ממנו וחלק מאנשים אחרים. אבא לחם בסיירת אגוז במלחמת יום כיפור וחווה אובדן גדול וקשה של חברים שלחמו לצדו. מאותה מלחמה הוא לא חזר אותו דבר. החזרה בתשובה לאחר מכן הייתה מעין עוגן עבורו או כנראה גם בריחה.
כמו שהמילים והספרים היו הבריחה שלי והמקום המוגן כך הדת הייתה עבור אבא שלי. הלוואי שהייתי פוגשת בו עוד לפני. לפני שעבר את הטראומה מהמלחמה, לפני שהשתנה. בתמונות אני רואה אדם יפה, כל כך יפה עם עיניים רגישות וטובות וחלומות. את לימודי המשפטים שהתחיל הפסיק, על הראש הניח כיפה, ושם את כל ביטחונו בדת: הדלקת נרות, תפילות, ברכת המזון הם חלק בלתי נפרד מהילדות שלי ומהחיים שלו.
כילדה הייתי מאוד ביישנית, לא דיברתי עד כיתה ד' למרות שתמיד רציתי לצרוח. הייתי יושבת בכיתה שותקת, היה לי קשה בחברה ועם אנשים. פשוט הרגשתי שונה תמיד, לא מסוגלת לבטא את מה שאני רוצה, את מה שאני חושבת.
בכיתה ו' משהו השתנה. פתאום לא יכולתי עוד לשתוק. הפכתי להיות ילדה מופרעת, כזו שחייבת לומר הכל, זה בא והלך, השקט ואחר כך הרעש. היום יש בי מין שילוב של גם וגם. אני זוכרת שחזרתי מיום הולדת אצל חברה, ישבתי בבית שלה בסלון וראיתי את ההורים שלה יחד בסלון בצורה כל כך נינוחה, שהייתה זרה לי, מדברים וצוחקים. כשחזרתי הביתה מאותה החברה הבנתי את השוני בין הבית שלי לבית שלה. הבית היה חשוך והיה בו שקט דק ועצוב. חשבתי כילדה שככה זה, לא הבנתי שהרגשות שלי בפנים הם לא רק המצאה שלי או חוויה אישית שלי אלא שבאמת הבית שלנו הוא שונה.
את החגים תמיד חגגנו לבד, רק המשפחה המצומצמת. לא הזמינו אותנו לחגים כי אף אחד לא רצה לחוות את מצבי הרוח ואת חוסר הידיעה איך יעבור החג. אני זוכרת פסח אחד שכן הוזמנו ושם היה כנראה טריגר שגרם לאבא לכעוס, מאז לא הוזמנו עוד.
השיח ביני לבין אבא היה שיח שיש בו הרבה שתיקה והסתרה. שנים לא יכולתי להיות אני מולו, אולי הזכרתי לו יותר מדי את עצמו. הייתי ילדה שחווה הרבה עצב, ילדה שהסתכלה אל השמים והכוכבים וכתבה סיפורים בראש. ילדה שפחדה, שלא ידעה מתי אבא ישמח בה ומתי לא. אני זוכרת שפעם אחת אבא שלי חזר הביתה אחרי שנסע לאומן - יומיים אחרי ראש השנה. הייתי ילדה קטנה, חיבקתי אותו אבל הוא לא יכול היה להראות רגשות ולא ממש הגיב לחום שהראיתי לו.
"את החגים תמיד חגגנו לבד, רק המשפחה המצומצמת. לא הזמינו אותנו לחגים כי אף אחד לא רצה לחוות את מצבי הרוח ואת חוסר הידיעה איך יעבור החג. אני זוכרת פסח אחד שכן הוזמנו ושם היה כנראה טריגר שגרם לאבא לכעוס, מאז לא הוזמנו"
"החוויה שלו היא חלק מהסיפור שלי"
עברו כל כך הרבה שנים מאז אבל החוויה של ילדה קטנה שמחבקת את אבא שלה ולא נענית צרובה בי חזק. יש הרבה רגעים שהוא חווה שאין לי בכלל אפשרות לדמיין, על אף שרציתי כל החיים לדעת. אבל אבא שלי לא הלך לטיפול ולא דיבר על הדברים.
מצד אחד הרגשתי את הכאב של אבא בתוך הגוף שלי, דאגתי לו, בכיתי בלילות על הכאב שלו למרות שלא ידעתי באמת מה הוא מרגיש, ומצד שני כל כך כעסתי עליו. כשהתבגרתי יותר כעסתי עליו מאוד, הייתי רבה איתו, הרגשתי שאני חיה בתוך כלא, בתוך חיים שאני לא רוצה להיות שייכת אליהם. האמונה שלי באלוהים תמיד הייתה קיימת אבל הרגשתי שאני רוצה להתחבר אל אלוהים בדרך אחרת. בבית הרגשתי שכופים עלי איך להתלבש, מתי להדליק נרות ומה לומר.
היום אני לומדת איך אני יכולה להיות גם וגם ושזה בסדר. גם מאמינה באלוהים וגם חיה בצורה שנוחה לי יותר, גם עושה קידוש וגם הולכת לים לפעמים. זה לא קל, זו מעין דרך חדשה שאני מנסה למצוא עבורי, דרך בה אוכל להיות שלמה יותר.
כמו שנמשכתי אל עולם הכתיבה והמילים בגלל הסיפור שלי כך גם אל עולם הטיפול הגעתי מתוך רצון להבין יותר את אבא שלי או לפחות לנסות לעזור לאנשים אחרים. במהלך לימודי הביבליותרפיה התחלתי להבין שהרבה מהתחושות שקיימות בתוכי הן לא בגללי, התחלתי להבין שמה שאני חשה אלו תחושות שילדים של אבא הלום קרב פוגשים: חוסר ערך, ריקנות, חיפוש משמעות. אני זוכרת שכתבתי עבודה סמינריונית על פוסט טראומה משנית והתחלתי לשאול את עצמי: האם זו אני? האם יש הגדרה למה שאני חווה? התחילו ליפול לי אסימונים ועדיין תמיד סימני השאלה עומדים לי מעל הראש. כמה באמת אני יכולה לספר? במי אני פוגעת כשאני מספרת את מה שחוויתי? האם אני בסדר?
היום, אני רואה את אבא שלי אחרת. אני רואה את הכאב שלו, אני רואה את הבחירה שעשה לא ללכת לטיפול אבל בעיקר רואה את חוסר האונים שבטח חש למול כל הרגשות והכאב שנשא בתוכו. היום אני יכולה לראות את אבא שלי כאדם נפרד, כזה שעבר חיים לא קלים, שהתמודד עם כל כך הרבה חוויות כואבות בתוכו מבלי שנתן להם מילים.
לפני כמה שנים הוצאתי ספר שירה "אור נקבוביות" בהוצאת פרדס, ויש בו הרבה מילים על אבא שלי, הרבה כעס ורצון לצעוק. הספר שהוצאתי לאחרונה, "פצע כוכב", שיצא בהליקון כבר מתאר חוויה של יותר קבלה, של כאב שקיבל אור אחר. היום, אני חושבת שאני יכולה להבין שהכעס שקיים בתוכי הוא לא רק כלפיו אלא יותר כלפי המציאות. וכמה אנשים כמוהו שנפגעו מבפנים הם קצת שקופים ולא מקבלים הכרה כפי שמגיע להם. הם פצועים לא פחות ממי שנפגע פיזית, זו פגיעה עמוקה יותר שאדם לא תמיד יכול למצוא לה מילים, והיא משפיעה כל כך גם על מי שחי וגדל לצדו.
אני לא יודעת מה באמת אבא שלי חווה בתוכו. היום אולי אני יכולה לחבר דברים ולראות אותו יותר בהפרדה ממני, שלא רק דרך הפריזמה של מה שהוא עבר ואיך שזה השפיע על החיים שלי, על הדרך שעברתי בחיים, על החיפוש אחר משמעות, על תחושה של חיפוש, ריקנות, חוסר אונים. אני יכולה יותר להבין ולראות שהחוויה הקשה שלו היא חלק מהסיפור חיים שלי שדרכו אני כותבת.
תמרה לילך מזומן, מחברת ספרי השירה פצע כוכב, אור נקבוביות