הירכיים רחבות, הציצים לא שווים בגודלם, יש פצעים קטנים על העור ומה לא? כשאנחנו מסתכלות במראה, אנחנו ממקמות עדשה מיקרוסקופית על הגוף שלנו, ורואות את המציאות לפי העיניים שלנו. לעדי כהן-ציזנר יש את הפתרון עבור נשים עם דימוי עצמי בעייתי: לצלם אותם בסשן הנקרא "צילומי נשיות". "כשאני מראה להן את התמונות, הן לא מאמינות שהן אלה שמצולמות. אני מנסה לתקן את הדרך בה הן רואות את עצמן דרך העדשה". איך בדיוק? מה שבטוח, אין כאן נגיעה ולו חצי ממנה בקללה ההיא שנקראת פוטושופ.
"דרך הצילומים הצלחתי לפתור הרבה בעיות עם עצמי"
כהן, בת 36, מביטה בעולם דרך העדשה מגיל 12. "גדלתי כטום בוי ורק בערך בגיל 25 הצלחתי לראות את עצמי כנשית ויפה. גדלתי עם שני אחים, לא היו לי חברות בנות. הייתי נערה יפהפייה – היום אני רואה את זה, אבל בזמנו לא חשבתי כך. בזכות עבודה אינטנסיבית שעשיתי עם עצמי, הצלחתי להכיר אותי האמיתית. מגיל 12 צילמתי את עצמי. היה לי בטחון עצמי מאוד נמוך, והסתובבתי בתחושה שאני לא נערה יפה. את התמונות בהן צילמתי את עצמי השארתי בחדר - לא הראיתי לאף אחד. אבל התמונות האלו נתנו לי כוח".
כשהסתכלת בראי לא ראית שאת יפה? בשביל מה היית צריכה את המצלמה?
"כשאני מסתכלת במראה, אני רואה את עצמי פרונטלית. לעומת זאת כשאני מצלמת את עצמי בזוויות שאני לא יודע איך אני נראית, זה ממש לא פרונטלי, זה משהו אחר לגמרי. אני נראית שונה. דרך הצילומים הצלחתי להשלים תמונת 360 מעלות, שעזרה לי לפתור הרבה בעיות עם עצמי. בדיוק מהסיבה הזו התחלתי את צילומי הנשיות".
"המטרה שלי היא להעמיד את המראה האמיתית מול העיניים של המצולמת. אנחנו מספרות לעצמנו המון 'סיפורים' שקשורים למראה שלנו: חוויות מהעבר, מה שאמרו עלינו, דברים שבפועל אין להם קשר למציאות. במרחב של צילומי הנשיות קיימים שלושה מימדים: האישה והאמת שלה, המצלמה והצלמת והאינטרקציה בין האישה לצלמת".
לפני סשן הצילומים עדי מקיימת שיחה עם הבחורה, כדי להבין מי עומדת מולה. "היכולת שלי לאבחן אישה ותוך עשר דקות של סמול טוק להבין מה 'הסיפור' שהיא הביאה עימה. השיחה היא כדי לפתוח את האינטרקציה ביננו, שבסופו של דבר האישה נכנסת לחלל אינטימי בו היא מצטלמת בתנאי מעבדה נטולי שיפוטיות. אין בי שמץ של ביקורת, אני סופגת ומכילה כל אישה שמגיעה אליי". האישה מכינה מבעוד מועד מספר תמונות שלה שהיא אוהבת, "הפריימים אליהם היא הכי מחוברת. גם זה גורם לי להבין מאיפה היא מגיעה ומה היא חושבת על עצמה".
"אני לא נוגעת בפוטושופ. לא משקרת או משפצת"
"בדרך כלל אני אתן כמה הנחיות, איפה לעמוד ומה לעשות. אחרי שאני מתחילה לרכך את הבחורה, אני מפסיקה לביים אותה, אנחנו חושבות ביחד מה היא רוצה לעשות. יש נשים שתוך רבע שעה פתאום נפתחות ומסתובבות עירומות בסטודיו. אם מדובר בבחורה עם דימוי גוף מאוד נמוך, אני קולטת איפה הנקודות תורפה שלה ואני מסדרת את זה מבחינה טכנית - מלבישה או מעמידה אותה נכון, מסדרת את התאורה. מעבר לזה, יש את הנושא של הדיאלוג ביננו - יכול להיות שמה שיפתח אותה למצלמה היא השיחה. אני מסדרת את הצילום לפי מה שאני מאמינה שאותה אישה צריכה לקבל. אם יש מישהי שהיא טום בוי, כדאי לחזק את החיבור לצד הנשי על ידי אלמנטים שהיא לא רגילה לראות את עצמה כמו העמדה נשית או תאורה רכה".
מה לגבי פוטושופ, שיכול לעשות את כולנו יפות בקליק של עכבר?
"פוטושופ מפספס את המטרה. אני לא נוגעת בפוטושופ ברמה של לשנות את האמת. אני לא משקרת למצולמת - אני לא משפצת אותה. אני מעמידה מראה של 360 מעלות כדי להעצים את האישה. אנחנו כל כך מודדות את עצמנו לפי הדוגמניות, אמהות אחרי ארבע לידות רוצות להיראות בנות 20. ההשפעה של עולם האופנה היא מעוותת ואני מגיעה ממקום של לומר לאישה: 'זה בסדר, את יכולה להיות מי שאת'. ברגע שתהיי שלמה עם עצמך, תוכלי ללבוש מה שאת רוצה, לעשות מה שאת רוצה".
כיצד נשים מגיבות כשהן רואות את התוצר הסופי?
"אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה הוא 'זאת לא אני'. כל כך קשה להם להדביק את הפער בין איך שהן רואות את עצמן לדמות שלהן בתמונה. אני מקבלת פידבקים על זה שהריחוק נעלם. אני מכניסה אותה לחלל שמרגיש הכי נכון ולא מודדים אותה על איך שהיא נראית".
"הגיעה אליי מישהי שחוותה שתי הפלות. רצינו לגרום לה לסמוך על הגוף שלה, על הפוריות. נשים כאלו מרגישות 'פגומות'. זה היה סשן מרגש. היא בכתה חצי מהזמן, זה היה מדהים. היא אמרה: 'אני משחררת משהו שנעול אצלי כל כך הרבה זמן'. היא עמדה עירומה מול המצלמה, וזו הייתה התמודדות עם אישיו שלא עוזב אותה. עם הנשיות שלה".
"הרגשתי שלמה עם עצמי"
שירה, בת 32, הגיעה לסטודיו של עדי לצילומי נשיות לכבוד גיל 30. "ביקשתי את הצילומים כמתנת יום הולדת. אני, כמו כל הנשים, בדיאלוג מתמשך עם הגוף שלי - עולה ויורדים במשקל, הגוף משתנה. פתאום, היה לי רגע בחיים שהיה לי שקט נפשע עם עצמי. אחרי הלידה, בגיל 30, אני מרגישה שלמה עם עצמי. רציתי לעצור הכל ולהנציח את זה. נורא קל לדבר על הדברים שקשים לנו, אבל על רגעים טובים אנחנו לא עוצרים ומתבוננים. רציתי להעריך את זה בזמן הווה".
לקראת סוף המפגש, הצטרפה גם אמה של שירה. "במשך שעתיים הייתי מול המצלמה, השתחררתי לחלוטין. כשאימא שלי הצטרפה, כבר הייתי לגמרי חופשיה. גם היא הצליחה להשתחרר, וכל כך נהננו. התחלנו לרקוד בחדר ולשיר. עדי הייתה נוכחת והמצלמה כבר לא, לא הרגשנו אותה. הצילום שלנו כאמא ובת גם היה מאוד מרגש - אימא שלי ביופי הגדול שלה רגע לפני שהיא מתחילה להזדקן, ואני בתקופה שאני מקבלת את הנשיות שלי והופכת להיות אישה של ממש".
מה את מרגישה כשאת רואה את התמונות?
"היום אני אולי חוזרת למקום יותר ביקורתי, אני מסתכלת על התמונות ואומרת שהייתי צריכה לרדת קילו או שניים. אבל זו מזכרת שחוגגת את הנשיות - אפילו הגדלתי ומסגרתי את אחת התמונות, ותליתי בחדר השינה. זה נתן לי עוצמה בתוכי, גם כאשר הראתי את התמונות לאנשים ושמעתי את התגובות זה נתן לי כוח".
בחג חנוכה הקרוב, יתקיים בסטודיו גברא פסטיבל "התשוקה לאור"- פסטיבל צילום המאגד את מיטב
הצלמים בישראל ליומיים של הרצאות וסדנאות אומן. עדי כהן ציזנר תרצה במהלך הפסטיבל על צילום נשי.
"מוארת": הסיפור שנשים מספרות לעצמן - הסיפור שהמצלמה מספרת והסיפור שנרקם בין הצלמת למצולמת.
הרצאה על מרכיבי הצילום הנשי.
הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 12- 13 לדצמבר, סטודיו גברא- בית ספר לצילום, חומה ומגדל 26 ת"א