שתי המזוודות שלנו בקושי נדחפו לתוך המעלית הקטנה שהייתה כנראה יותר מבוגרת משתינו ביחד. הצלחנו למצוא פינה כדי להידחף יחד גם אנחנו לתוכה. המעלית טיפסה לאט במיוחד את שתי הקומות, אבל הדלת השקופה אפשרה לנו להציץ אל תוך המסדרונות האחרים של המלון. אז ככה נראה מקום של 300 דולר ללילה.
דחפנו את המזוודות בשתיקה, תשושות מהטיסות. רק רצינו להגיע לחדר שלנו, להיפטר מהמזוודות ולנוח קצת לפני שאנחנו יוצאות אל העיר. החלקתי את הכרטיס בדלת שלוש פעמים עד שהאור הקטן התחלף לירוק.
נכנסנו לתוך החדר. שטיח מקיר לקיר, שולחן נוי קטן ויפה, חדר אמבטיה מאובזר, מרפסת עם נוף עוצר נשימה אל פארק השעשועים העתיק באירופה, מיטה זוגית מרווחת.
זה היכה בנו כמו סטירת לחי מצלצלת במיוחד: מיטה זוגית. אחת. מהסוג שהייתי חולמת עליו עם הייתי בטיול הזה עם בן זוגי, תום. הבעיה הייתה שלטיול הזה יצאתי עם אימא שלו.
"אם יכולתי לחבק אותה, יכולתי גם לטוס איתה לחו"ל"
הפעם הראשונה שפגשתי את מרב הייתה, כמקובל, בארוחת ערב שהוזמנתי אליה כחודש וחצי אחרי שבנה ואני התחלנו לצאת. נכנסתי לבית שכבר הייתי בו ללא נוכחותה והדבר הראשון שהיא עשתה היה לפתוח את זרועותיה כלפיי לחיבוק. מהמוחצים האלה, שגורמים לי להרגיש קצת לא בנוח כשאני לא מכירה את האדם מאחורי הידיים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהורה של מישהו שהכרתי בעצמי רק לאחרונה. החיבוק הזה תפס אותי כל כך לא מוכנה. אני לא באה ממשפחה מחבקת. זה פשוט חינוך אחר, סובייטי, שלא מאפשר לאימא שלי לחבק את תום כמעט שנתיים אחרי הפעם הראשונה שהיא פגשה אותו.
חיבוקים רבים באו מהמקום שממנו הגיע אותו חיבוק. כל כך רבים שכבר הפסקתי להיות מופתעת מהם. ההחלטה לטוס יחד הגיעה בספונטניות, ללא מחשבה, כמו החיבוק בכל פעם שאנחנו נפגשות. פשוט אמרתי שבא לי לטוס והיא הסכימה, וביחד החלטנו שאולי זה לא רעיון רע לאחד את הרצונות של שתינו.
אני מודה שרגע הזמנת הכרטיס היה מלחיץ במהותו. מה אם לא נסתדר? איך זה ישפיע על היחסים עם בן הזוג שלי? כלומר הבן שלה? ארבעה ימים באירופה באותו חדר מלון יכולים להיות מתכון מהיר לשתיקות מביכות ורצון לקפוץ אל פסי הרכבת רגע לפני שהיא מגיעה. היא גם טיילה בחצי עולם, אז מה כבר אני יכולה לחדש לה?
הזמנו כרטיסי לואו קוסט עם קונקשן בריגה. כדי לחסוך עוד כמה גרושים טסתי רק עם מנשא יד. על המלון היא לא הסכימה להתפשר: ארבעה כוכבים במרכז קופנהגן, כזה שמתגאה בכוכבים ההוליוודיים שנהגו לשהות בו באמצעות עמוד מכוסה בשלטי זהב קטנים עם השמות המפורסמים. הזמנו חדר אחד, כי לא יכולתי לעמוד בהוצאה של חדר לעצמי במלון כזה. אבל הזמנו אותו עם שתי מיטות.
"איזה צד את רוצה?"
"אקסקיוז מי, ווי אורדרד טו בדז", שמעתי את מרב אומרת לשפופרת. לא שמעתי מה ענה הבחור בקבלה, אבל ראיתי בהבעת הפנים שלה שהבשורות לא מדהימות. זה לא טוב. עצבים הם לעולם לא התחלה טובה לטיול. וחוץ מזה אמרנו בקבלה שאנחנו "פרום יזראל". וככה, בגלל מיטה, אנחנו נהרוס לנצח את השם הטוב של הישראלים באירופה? אבל במקום פצצות מרגמה באוויר, היא רק סיכמה ב"אר יו שור?", קיבלה את התשובה שקיבלה וניתקה את השיחה.
הסתכלתי עליה המומה לחלוטין. איך לא נלחמת? איך לא צרחת את נשמתך על הפקיד האפס הזה שהרס לנו את הטיול? איך את לא דורשת שיחליפו לנו חדר, יביאו מיטה נוספת או לפחות יפצו אותנו בקינוח ממש שווה בלובי? נשמתי עמוק בניסיון להסתיר את העצבים שבעבעו בתוך הבטן שלי. בכל זאת, זאת אימא של חבר שלי. אני לא יכולה להתעצבן אם היא לא, מה היא תחשוב?
"את בטוחה שביקשנו שתי מיטות?", היא שאלה בשקט. היא חושבת שזה באשמתי. שאני עשיתי טעות בהזמנה.
"ברור. אפילו וידאנו את זה".
שתיקה. היא בטוח מאוכזבת. רק נחתנו במדינה זרה וכבר היחסים שלי עם חמותי לעתיד (טפו טפו טפו) אבודים.
ההיסטריה הפרטית שלי נקטעה בשאלה שלא הייתי מאחלת לאף אחד לשמוע: "איזה צד את רוצה?".
הפעם האחרונה שישנתי באותה מיטה עם מישהו שלא היה בן הזוג שלי הייתה בערך בגיל 12, בטיול בת המצווה שלי באיטליה. ישנתי עם אימא שלי באותה מיטה ואח שלי ישן בחדר הנפרד. כל כך כעסתי עליו שהוא זכה לקבל מיטה לבד. זו סיטואציה שכנראה לא תחזור לעולם. גם כי אני לא רואה מצב שאני טסה עם אימא שלי, שלא לדבר על אחי, וגם כי אין שום סיבה בעולם שאישן עם מישהו באותה מיטה שלא מבחירה רומנטית.
הכדור היה בידיים שלי. יכולתי לבחור לעשות מהומה, לדרוש את מה שמרב לא דרשה בטלפון. לרדת לקבלה ולעשות להם בלגן. אבל נותרתי דוממת. הרושם שלה ממני היה על כף המאזניים, כמו גם המשך הטיול יחד והסיפור שאנחנו נספר כשנחזור. במצב הבלתי האפשרי הזה בחרתי בצד ימין.
"חששתי שלה יהיה משעמם איתי"
אם טיול לחו"ל הוא צעד משמעותי במערכת יחסים, אז להיכנס ביחד למיטה זאת קפיצת ראש. עד היום אני לא יודעת אם זה היה חלום או שאשכרה התעוררתי באמצע הלילה בבהלה עם הראש על הכתף שלה. לא עברה מאית השנייה וכבר זינקתי הרחק לצד שלי של המיטה, בתקווה שהיא לא שמה לב לחציית הגבול שהשטן עצמו הביא עלי.
מרגע שנכנסתי למיטה עם אימא של בן הזוג שלי, מצאתי את עצמי עושה בינינו השוואות. כשהיא סיפרה על הגירושים שלה, לא יכולתי שלא לתהות אם זה מה שיקרה לי. תום מעולם לא בחר צד בגירושים שלהם, אבל הוא גם תמיד היה הילד של אבא. ולא יכולתי שלא להזדהות כשהיא תיארה לי את הקושי של בן זוגה לשעבר להתרגל לשינויים. איך אני לא אראה את הדברים האלה בבן שלה אחרי שהיא תיארה ככה את אבא שלו? או אפילו אחפש אותם בכוח.
בגיל 22 הסתכלתי על האישה הזו, שיכולה להיות אימא שלי, ובעיקר רציתי לחיות כמוה. היכולת שלה לדלג בנונשלנטיות על מצבים שמבחינתי היו בגדר הכרזת מלחמה, לנהל קריירה בינלאומית מצליחה ולהספיק בין כל אלה לחיות את הרגע – איפה היא ואיפה אני. רגע לפני שיצאתי לטיול שאלה אותי חברה אם לא יהיה לי משעמם לטייל עם מישהי מבוגרת. אני חששתי שלה יהיה משעמם איתי.
נשים רבות מחפשות דמויות אב בבני הזוג שלהן. אני מניחה שאחד הדברים שאני חיפשתי במערכת היחסים עם בן זוגי היה דמות אם. האסימון הזה נפל לי רגע לפני שיצאנו לדרכנו חזרה לארץ: פקיד הקבלה הוציא עבורנו את המזוודות מחדר האחסון וזרק איזו הערה שהכילה בתוכה את המילים "אימא" ו"בת". לא היה לי צורך לתקן אותו, חייכתי בנימוס. אפילו קצת נהניתי מהמחשבה.