הן לא מוכרות כאלמנות צה"ל או כנשים שכולות מצד המערכת, בשל העובדה שהן לא היו נשואות באופן רשמי לבני זוגן שנפלו במהלך שירותם הצבאי. אבל מהצד השני, אותן נשים ששכלו את אהוביהן חוו אובדן גדול וצער בלתי יתואר.
שתיים מהן, הן עדי אלון שיינברג, מנהלת עמותת "הותיר אחריו חברה", ששכלה את בן זוגה רב סרן שלומי כהן בשנת 2002 ואלינה גרינשפון ששכלה את אהובה גל יבגני טרבוקוב בשנת 2008. הבוקר (רביעי), הן התיישבו לשיחה כואבת עם פאולה וליאון וסיפרו כיצד הן קיבלו את הבשורה המרה מכל – ואיך מאז המצב השתנה.
"היום יש נוהל שעובד מדהים עם חמ"ל נפגעים. מאתרים את החברה ומנסים לתת לה הודעה בצורה מסודרת – הזמנים השתנו". סיפרה עדי וחזרה לרגע בו היא קיבלה את הבשורה: "אני קיבלתי את ההודעה 12 שעות אחר כך בשש וחצי בבוקר, כשהוא נהרג בשש וחצי בערב".
עד אז לא יצרו איתך קשר?
"לא. אחותו הקטנה סיפרה לי את זה בטלפון".
עדי איבדה את אהובה, כשהייתה בת 21. לא היו ברשותה כלים להתמודד עם האובדן הגדול ולקח לה יותר משנה להבין שיש מקור תמיכה עבור נשים כמוה. "לקח לי שנה וכמה חודשים להבין שיש עוד בנות כמוני", סיפרה עדי, "ושיש עמותה בשם 'הותיר אחריו חברה', שאוספת אותנו ומעניקה לנו תמיכה וליווי".
מה הכי היית צריכה באותם רגעים ראשונים?
"עוד חברות כמוני, מישהו שידע לדבר את זה נכון איתי. כי הסביבה מאוד מנסה, אבל אין להם באמת את הכלים להבין את האירוע הזה. הייתי ילדה בת 21, כמעט 22, וזה אירוע לא מותאם לגיל. חברות שלי לא ידעו להכיל את זה, המשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד עם זה".
בשל העובדה שמדובר בזמנים אחרים, בהם הכל היה פחות נגיש, לקח לעדי זמן לגשת לקבוצת תמיכה שהעניקה לה את המעטפת לה הייתה כה זקוקה. "לקח לי זמן להצטרף, כי מאוד חיפשתי את עצמי ולא הייתי מודעת לעמותה", הסבירה עדי וסיפרה כיצד הקבוצה שינתה את חייה, "הצטרפתי לקבוצת תמיכה וישבו איתי עוד בנות שעברו אירועים מאוד דומים לשלי, והבנות האלה הצילו לי את החיים. השנה נפגשנו לכמה שעות ביום שישי בתל אביב לקבוצת תמיכה יחד עם מטפלת מוסמכת, עד היום אנחנו בקשר".
"גל נהרג בשנת 2008, הייתי אז בת 16 נטולת כלים", סיפרה אלינה גרינשפון ששכלה את אהובה, "הוא היה האהבה הראשונה שלי, כשהתחלנו לצאת היינו בלתי נפרדים, אהבתי כל דבר בו. עד היום הוא אחד האנשים הכי מדהימים, חברותיים ונותנים שיצא לי לפגוש. כשגל נהרג חשבתי שהחיים שלי נגמרו. לא היה לי מושג מה עושים ואיך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת. לצערי גם לא היה מי שידע לכוון אותי, ואני פספסתי את העמותה במשך עשר שנים כמעט, הייתי לגמרי לבד".
איך חיים עם הכאב הזה?
"זאת בדידות איומה, כי לאנשים קשה לשמוע את הסיפור הזה, אז הייתי מאוד לבד בסיטואציה הזאת. כתבתי פוסט על גל ומישהי תייגה את העמותה, ככה גיליתי עליה. אני מרגישה ששם ההתחלתי להשתקם – כי הכרתי עוד חברות".
עשר שנים הכל היה נעול בפנים?
"עשר שנים של בלגן. תפקדתי והתקדמתי בחיים, אבל זה כל הזמן העיב על החיים שלי בצורה מאוד פעילה, כל הזמן רציתי שזה יהיה מאחורי וכל עוד ניסיתי לברוח מזה – זה רדף אותי".
במהלך השיחה הכואבת, אלינה סיפרה בגילוי לב כי קבוצת התמיכה גרמה לה להבין שאין צורך להתבייש ברגשותיה. "אני מאוד התביישתי בהרבה דברים, ולפגוש את החברות עזר לי לקבל את הכאב, להכיל אותו ולהסכים לחיות לצידו מבלי שהוא ירדוף אותי כל הזמן. פשוט לפגוש עוד נשים שמצליחות לחיות, להמשיך ולהקים משפחה – זה עבורי היה הדבר שעזר לי להתקדם".
יש לכן משהו לומר לנשים שיושבות בבית וחיות את הכאב לבד כי לא נעים להם לקחת את הכאב מההורים או מהאחים?
עדי: "אנחנו לא לוקחות את הכאב לאף אחד. שיבואו ואנחנו נקבל אותן בחיבוק ענק וניתן להן את כל הכלים לנהל אורך חיים שמאפשר להן להמשיך הלאה. ברגע שזה קורה זה חלק מאיתנו לתמיד, השאלה היא איך אנחנו מתמודדות עם זה, עם אילו כלים אנחנו ממשיכות הלאה".
אני חושב עלייך אלינה, זאת הייתה אהבה ראשונה בגיל כל כך צעיר. איך ממשיכים? איך מפתחים זוגיות?
"לאט מאוד, אני מורה ליוגה וחלק ממה שאני מלמדת הוא שבחיים יש את כל השפע, המדהים והנוראי, צריך לראות שיש את כל זה ולהסכים לזה להיות. הכלים שהעמותה נתנה לי מאוד עזרו לי, היא גם מסבסדת טיפולים לחברות".