"תדליקו נר ותתחילו לקרוא תהילים"
מיכל התקשרה לאמה, ואמרה לה שהיא צריכה להגיע מהר הביתה, שיש לה תחושה שקרה משהו לזיו. "למרות שאימי ואבי לא הסכימו להקשיב לי ואמרו לי שאני סתם היסטרית, הכרחתי אותם להגיע הביתה. כשהם נכנסו אמרתי: 'תדליקו נר ותתחילו לקרוא תהילים'. הם כעסו עליי שאני בכלל אומרת דברים כאלה. התקשרנו לבית חולים והוא לא נמצא ברשומות, התקשרנו לחבר שלו מגדוד המילואים והוא לא ענה. גם ההורים שלי כבר התחילו לדאוג. את כל היום העברנו כך, בחוסר ידיעה נוראי. בערב, ב-19:20, אבא שלי ירד במדרגות ללובי הבניין. פתאום שמענו אותו צורח - הוא ראה את קצין העיר מולו. ב-22:00 הוא זוהה סופית, זאת מאחר ונשרף היה קשה לזהות אותו".
זיו היה אחד מ-12 המילואימניקים מגדוד 9255, שנהרגו בשטח הכינוס בכפר גלעדי. היה בן 29 במותו.
כבר בשבעה החליטו מיכל והוריה להנציח את זיו, בכל דרך אפשרית. "הוא היה האיש הכי טוב שיצא לי להכיר", אומרת מיכל. "חשוב לנו להנציח את זכרו ואת הדרך הכל כך פשוטה וצנועה שלו". מיכל נקראת במשפחה "הקמב"צית" (קצינת מבצעים) של מפעל ההנצחה, הכולל: ימי עיון באוניברסיטת תל אביב על שמו, כיתה בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב על שמו, קבוצת טריאתלון של קאנטרי קלאב כפר סבא, מירוץ כפר סבא, ניווט ספארי רמת גן והרשימה עוד מאוד ארוכה.
"פתאום מצאתי את עצמי בת יחידה, ללא אחים"
אז איך ילדה בת 25, שבדיוק סיימה תואר ראשון, מחליטה לקחת אחריות כל כך כבדה? מיכל החליטה לא להמשיך לתואר שני במזרחנות כפי שתכננה והחלה להקדיש את מירב זמנה בקיום המפעל. היא לא ראתה שום דרך אחרת, מלבד להמשיך לחיות את חייה, ולהנציח את דמותו באותה עת. "פתאום מצאתי את עצמי בת יחידה, ללא אחים או אחיות. זיו היה חלק ממני, היינו חברים ממש טובים. כל החיים הלכתי בדרך שלו, הוא התחיל ללמוד ערבית בחטיבה, אני הלכתי בעקבותיו. הוא הרחיב לערבית בתיכון, גם אני. הוא הלך ללמוד מזרחנות באוניברסיטה, ומיד נרשמתי אחריו. הוא היה אומר לי 'קחי את הרכב שלי, אני אסע ברכבת'. הוא היה האח הכי טוב שיכולתי לבקש, תמיד מגונן, דואג ושומר".
"יש אנשים, ביניהם גם אנשים הקרובים אליי, שלא מבינים את כל ההתעסקות הזו, הם חושבים שצריך להמשיך הלאה", מגלה מיכל. "אבל זה מה שנותן להורים שלי את הכוחות, לראות אנשים רצים עם חולצה עם תמונה שלו או כיתוב של שמו, ובכלל, שהשם שלו שגור בכל הרבה פיות בארץ, זה מדהים בעיננו".
מפעל ההנצחה תופס זמן רב מחייה, היא מעדכנת תכופות את הקבוצה שלו בפייסבוק, מחפשת ספונסרים ותרומות לכל הפעילויות על שמו. עם זאת, היא מקפידה לשמור גם מקום לדברים אחרים. בנוסף, היא בקשר עם משפחות שכולות אחרות, עוזרת ומעודדת אותן. מיכל, היום בת 31, גרה בדירה של זיו בהוד השרון, מזה שנה וחצי. הדירה שייכת למשפחה, ולאחר מותו של זיו הוא הושכרה עד שמיכל החליטה שהיא מעוניינת לגור שם. היא עובדת במוסד אקדמי, מרבה לעסוק בספורט ומקיפה את עצמה במשפחה וחברים. היא רוצה להתחתן ולהקים משפחה. "זה מה שזיו היה רוצה, שאמשיך בחיי".
"הוא בטח היה צוחק על כל מה שקורה סביבו"
אבא של מיכל ממשיך לעשות מילואים גם היום, בגיל 59, וגם לאחר שזיו נהרג. "אבי סגן אלוף, הוא מאוד אוהב את הצבא. אנחנו לא מאשימים אף אחד. בשביל מה? להפך, אנחנו מחזקים אותם. כבר בשבעה התקשרתי למג"ד של זיו ואמרתי לו שאנחנו אוהבים אותו. ידענו שהרבה משפחות האשימו אותו על כך שלא דאג למקום מוגן עבור החיילים שלו".
מה השתנה בך בעקבות האבידה?
"אני חושבת שנעשיתי אדם טוב יותר. תמיד אהבתי לעזור ולתת מעצמי, אבל עכשיו הפכתי את זה ממש לדרך חיים. כל הזמן אמרו על זיו שהוא נתן בלי לקבל תמורה, ועכשיו אני מרגישה שאני עושה את העבודה שלו. עוזרת ומתנדבת מתי שאני רק יכולה. למדתי גם לקחת דברים בפרופורציות, לא להתרגש מדברים קטנים ולא לייחס חשיבות רבה לדברים שהם לא בעלי חשיבות באמת".
באילו רגעים מיוחדים את חושבת עליו?
"אני כל הזמן חושבת עליו, זה יהיה שקר אם אגיד שלא. מתי בעיקר? בחגים, בסופי שבוע, בימי ההולדת של המשפחה. אבל הכי הרבה אני חושבת עליו כשאני הולכת לים. זיו כל כך אהב את הים, את השקט שלו. החוף האהוב עליו היה חוף הדולפינריום, וכשהיה רוצה להרגע היה קופץ לשם. זיו אהב לדוג, אבל מרוב שהיה בן אדם טוב - היה דג את הדגים ומיד מחזיר אותם למים".
מיכל מאמינה שזיו תמיד איתה, רואה ושומע הכל. "אם היה יכול לדבר עכשיו, הוא בטח היה צוחק נוכח כל מפעל ההנצחה הזה סביבו. בצניעותו היה אומר: 'עזבו אותי בשקט', והיה נותר מובך מכל הסיפור".
ליצירת קשר עם מיכל: balalimi@walla.com
יש לך סיפור חיים מעניין לשתף? ספרי לנו - women@mako.co.il
>> מעוררת ההשראה בפעם הקודמת: אפרת כהן חלתה בסרטן, רגע לפני החתונה