ביום שישי קברו את מורן.
לפני חודשיים נזכרתי בה פתאום. חיפשתי אותה בפייסבוק, בגוגל, ניסיתי למצוא את ההתכתבות האחרונה שלנו במייל. לא מצאתי. לפני כמה ימים גיליתי שהיא מתה.
אי שם ב-2003 החיים שלי ושל מורן הצטלבו למשהו כמו שנתיים – דקה וחצי במונחים של חיים. חלקנו דירה ברמת אביב. אני הייתי סטודנטית ללשון, כמעט בת 30 מבית טוב, היא הייתה ילדונת בת 23 שהתחילה ללמוד משפטים. המטרה שלי הייתה שיהיה לי כיף בלימודים ונראה מה יהיה אחר כך, המטרה שלה הייתה להיות עורכת דין ולתבוע את אמא שלה ואת בן זוגה. אותו על שתקף אותה מינית שוב ושוב כשהייתה בת 14, אותה על שלא מנעה ממנו לעשות את זה, ושבחרה בו על פני הילדה שלה, בשר מבשרה.
היא הייתה אדם כבד, מורן של לפני 14 שנה. כבד, עמוק, עם יכולות צער אינסופיות. אבל היא הייתה גם מצחיקה, וחכמה, וממש ממש כיפית. בתור שותפה לא יכולתי לבקש יותר. היו הסתגרויות, היו ימים קשים, היו פעולות שגרתיות שהפכו אצלה לאתגרים גדולים, אבל היה כיף לחלוק איתה בית. היה כיף באדמיניסטרציות (מי קונה מה ומתי), היה כיף לחזור בלילה ולפטפט, היה כיף לחלוק תהומות – את אלה שלה, שהתחילו במוות של אבא שלה ובמעשים הבלתי נתפשים של הגבר שתפס את מקומו, והמשיכו לתאוות מוות שאין לה מרפא, והתהומות שלי, שהיום אני לא מצליחה לזכור מה בדיוק הם היו, רק שהייתי בטוחה שהם עמוקים ללא שיעור.
הרגשתי שאנחנו באותה סירה – שתי בחורות רגישות מהרצוי, עם נטייה לחיטוט בפצעים ולפלרטוט עם האופציה שאינה חיים. אבל אני ידעתי שיהיה בסדר. גם בחיים שלי וגם בשלה. היא התחילה אז טיפול אצל פסיכולוגית חדשה והייתה מאוד נרגשת. היא הרגישה שהיא מקבלת עזרה. היא הייתה מטופלת. אני התבגרתי. קצת לאט, אבל התבגרתי.
ואז היא עזבה, ודרכינו נפרדו. כמה שנים אחרי זה היא שלחה לי מייל, ביקשה שאקרא משהו שהיא כתבה, שאגיד לה מה אני חושבת. קראתי. זה היה נורא. כמה עשרות עמודים של תהום שחורה משחור, מנוסחת לעילא, מדכאת, משתקת, קוברת. כזאת שצריך להסב ממנה מיד את הראש, כי אחרת אי אפשר להמשיך. אני זוכרת שהטקסט שלה הפיל אותי, לא זוכרת אם אמרתי לה את זה או לא. באיזשהו מקום שמחתי על המרחק הבטוח שתפסתי ממנה, מהיקום המבעית הזה שלה שהמוות כל כך זמין בו.
וזהו. כנראה שמאז זה רק החמיר. אצלי היא נשארה האדם המקסים, הנעים, הטוב והחכם, הילדה הפגועה והמצולקת שעדיין לא מצאה את הדרך להתברג בבטחה אל תוך החיים האלה. אצלה זה היה מורכב יותר. היא ניסתה לנצח ולא הצליחה. היא אפילו ניסתה למות ולא הצליחה. היא נשמטה לעצמה מהידיים בעודה מנסה לעשות את הדבר הזה שנקרא חיים, שלרובנו הוא מובן מאליו ואצלה היה האתגר הגדול מכולם. ועכשיו, אחרי מסכת עינויים שאי אפשר לדמיין, היא הצליחה לשים לזה סוף. מורן.
אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה, אני מנסה לשאול את עצמי. איזו תובנה אפשר לחלץ מההבנה המצמיתה של התופת שבה הבחורה הזאת חיה את חייה? אני חושבת שהתשובה היא שהחיים הם החרא הכי גדול שקיים, וגם שוואללה, כמה כיף פשוט לחיות.
ב-24 בפברואר בשעה 9:30 תתקיים צעדה לבית הקברות בקיבוץ החותרים, בו טמונה מורן. לעמוד צעדת התמיכה והמודעות >