אין כמעט אישה שלא הותקפה באופן מיני בדרך זו או אחרת. התקיפה יכולה להתרחש במרחב הציבורי, בבית הספר, בבילוי עם חברות וחברים, בנסיעה באוטובוס, ברכבת או ברחוב. התקיפה עלולה להתרחש גם בבית - המקום שאמור להיות המגן והשומר עלינו - על ידי אדם רחוק או קרוב משפחה. אין מקום שבו אנו, נערות ונשים, ילדים וילדות וגם נערים צעירים, בטוחים מתקיפה מינית.
לא מעט פעמים עולה השאלה: "מדוע היא לא התלוננה?", והיא נשאלת על ידי בני משפחה, זרים, אנשי משטרה, עורכי דין ואפילו שופטים. השאלה אינה תמימה כפי שהיא נשמעת, יש בה ביקורת על המתלוננת: "רק עכשיו נזכרת להתלונן? אולי המצאת הכל?".
אז למה בעצם המתלוננות והמתלוננים לא עושים זאת רגע אחרי הפגיעה? אני זוכרת אותה פעם, לפני עשרות שנים, כאשר הייתי נערה צעירה. באוטובוס שבו עמדו אנשים נצמד אליי גבר צעיר והתחכך בי. קפאתי. לא היה לי קול, זעתי באי מנוחה וניסית להתרחק ממנו, אבל הוא נדבק אליי. כל גופי רעד ובכל זאת לא יכולתי לצעוק. כאשר עצר האוטובוס פילסתי את דרכי בין האנשים ונמלטתי. חיכיתי באימה לאוטובוס הבא. רק רציתי להגיע הביתה, למקום הבטוח והשמור, שם לא סיפרתי להוריי על הפגיעה. למרות שהוריי היו טובים, קשובים, מכילים ומחזקים, התביישתי לספר להם. כן, נוסף על כך שהותקפתי חשתי בושה על כך.
הרבה נערות ונשים מספרות כי הן עוברות תהליך דומה: שיתוק, אלם קול, בושה, רצון לשכוח את התקיפה ובכך כאילו לסלק אותה מהמציאות. כאילו לא הייתה מעולם. מה עומד בבסיס הרצון הזה? מנגנוני ההגנה הנפשיים הם האחראים על כך. הם נכנסים לפעולה ומאפשרים המשך תפקוד, גם אם לא עיבוד רגשי של הטראומה.
"לא פעם שמעתי מאישה שהותקפה מינית בהיותה ילדה על ידי בן משפחה שהיא פנתה לאמה, וזו סילקה את הבעיה ואמרה: 'לא יכול להיות. הוא כל כך נחמד ואוהב אותך. בטח דמיינת'"
"כאילו כלום לא קרה"
שני דברים חשובים מאפיינים את גופנו: הניסיון לשמור על עצמנו והשאיפה להסתגל למצב הקיים ולתפקד בו בצורה מיטבית. הגוף שלנו מנסה לשמור על עצמו. כך כאשר יתקרב זבוב לעין יופעל רפלקס והעפעף ייסגר ויגן על העין, כאשר ניגע בלהבה היד תירתע באופן מיידי. הגוף שלנו גם ינסה להסתגל: במצב בו הרגל מתקשה לדרוך, באופן אוטומטי נישען על הרגל השנייה, במצב בו חלקים במוח נהרסו ילמד המוח מסלולים חדשים לתפוס את מקומם. כך גם הנפש שלנו. היא בנויה להגן עלינו ולאפשר תפקוד תקין והתפתחות - גם במצבים שבהם אנו מתקשים או עוברים טראומה.
כאשר אנחנו עוברים אירוע שמעורר מצוקה, חרדה, פחד, עצב, מתח ולחץ - יופעלו מנגנוני הגנה נפשיים כדי לשפר את ההתמודדות שלנו וכדי שלא נסבול מתופעות ארוכות טווח. האירוע יועבר אל הרובד הלא מודע ונפעל כאילו הוא לא קיים, נצליח להתעלם ממנו. זהו מנגנון הגנה הנקרא "הדחקה" והוא הוא אחד הפעילים במקרים של טראומה, גם כזו הנובעת מתקיפה מינית. כך נוצר ניסיון נואש לחזור לחיים רגילים, "כאילו כלום לא קרה". הניסיון הזה הוא אחת הסיבות לכך שנפגעות ונפגעי התקפה מינית או התעללות מתמשכת לא מספרים עליה לקרוביהם.
סיבה נוספת לא לספר היא היחס שמקבלות מתלוננות ומתלוננים. לא פעם שמעתי מאישה שהותקפה מינית בהיותה ילדה על ידי בן משפחה שהיא פנתה לאמה, וזו סילקה את הבעיה ואמרה: "לא יכול להיות. הוא כל כך נחמד ואוהב אותך. בטח דמיינת. שלא תדברי על השטויות האלה עם אף אחד!". נוסף על האלימות שספגה אותה ילדה, היא ספגה גם את חוסר האמון ואת הידיעה שאפילו אמה, זו שאמורה להגן עליה, לא עומדת לצדה. היא נשארה בודדה במשך שנים עם פצע מדמם בתוכה עד שהעזה לפתוח את הנושא במפגש הטיפולי.
יש גם נפגעות תקיפה מינית או אלימות שלא מספרות על מה שקרה להן כדי לא לפגוע ולהדאיג את ההורים ולהגן עליהם. הן יודעים שברגע שישתפו ההורים שלהן ייזרקו לתוך מערבולת רגשות: דאגה עמוקה ומציפה, כעס וזעם, אשמה, ולפעמים גם האשמה של הבת, הטפות וביקורת: "למה לא שמרת על עצמך כמו שאמרנו לך?". אותה נערה לא מסוגלת להתמודד גם עם הצונמי הרגשי שלהם, עליה לגייס את כל כוחותיה להתמודד עם מה שעברה הגנה כדי לשוב לחייה.
השנים שחולפות תוך שמירת הסוד הנורא גובות מחיר כבד. תפקידם של מנגנוני ההגנה הוא למנוע את ההצפה הרגשית אבל כאשר הם מופעלים בצורה חזקה כל כך הם מונעים את עיבוד הטראומה. היא נשארת כגוש מוגלה בלב ובנפש - לא לבלוע ולא להקיא, וצורכת אנרגיה נפשית כבירה כדי להמשיך ולהשאיר אותה חבויה. המחיר מתבטא במגוון סימפטומים: חרדות חזקות, דיכאון, הפרעות אכילה, התנהגות קומפולסיבית, הפרעות בתפקוד והימנעות מקשר אינטימי ומיני.
הקושי עובר גם לדור הבא. כאשר נשים שעברו תקיפה מינית הופכות לאימהות הן מגוננות על בנותיהן ומגיעות לעתים למצב של הגנת יתר, כזו שחונקת ומפריעה להתפתחות הבת. ראיתי נשים ששלחו את הבת לטיפול ורק במהלכו התגלה כי האם עברה תקיפה מינית בילדותה מבן משפחה, ולכן היא הרגישה צורך לשמור על הבת מכל משמר ובכך חסמה את תהליך ההיפרדות התקין שלה.
אז בפעם הבאה שנשמע על מותקפת מינית כדאי לחשוב רגע. אנחנו, הנשים, זוכרות את ההתקפות שהותקפנו. לכם, הגברים, אני רוצה לומר כי עד כמה שזה לא נעים להודות בכך, נשים ונערות מותקפות מדי יום, בחלקן על ידי בני משפחה. זו יכולה להיות אשתך, אחותך או הבת שלך. הגיע הזמן שתתחילו להאמין להן.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, ומחברת הספרים "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור).