בימים של שינוי וניקוי אורוות, ובשעה שכוכבות ענקיות כמו גווינית' פאלטרו ואנג'לינה ג'ולי בהוליווד ודנה וייס ואושרת קוטלר בישראל חושפות את סיפורי ההטרדות שספגו בגבורה ומתמודדות עם ההשלכות, אל לנו לשכוח את השקופות. את אלה שאין מי שיזעק בשמן. את אלו שלא יעזו להתלונן כדי לא לאבד את ילדיהן ומקור פרנסתן. את אלו שאין בידן את האמצעים והיכולת הכלכלית, הנפשית, להתמודד עם התופעה של אלימות נגד נשים.
אחת מאותן נשים היא יפית, והסיפור שלה הוא הסיפור של השקופות. השקופות תמיד נמצאות סביבנו: הן יושבות לידנו באוטובוס בדרך ובחזרה מהעבודה, אנו חולפים על פניהן בסופר, רואים אותן לוקחות את הילד למרפאה. הן מדי יום יושבות עם ילדיהן להכין שיעורי בית, מעמידות סירים לארוחת הצהריים, וההבדל ביננו לבינן הוא שהן חוטפות מכות, והרבה מכות. בדרך כלל, זה גם מגיע מהאיש שהכי קרוב אליהן: בעל, חבר, אקס או כל בן משפחה אחר.
יפית הייתה שקופה, והסוף שלה יכול היה להיראות אחרת. היא סבלה במשך שנים מאלימות מצד בעלה. מדי יום הוא היה חובט בה, משפיל אותה, רומס את כבודה העצמי במגוון צורות. כל זה נמשך במשך שנים רבות, עד שלבסוף הוא רצח אותה.
הסיבה שיפית ודומותיה נקרות "שקופות" הוא מפני שאף אחד לא רואה אותן וסופר אותן. לא אלה שסביבן, לא המשפחה שלהן והחמור מכל - גם לא הממשלה שאמורה לדאוג להן ולתת להן מענה. אף אחד לא יודע מה השקופות מרגישות, ועם מה הן מתמודדות. הן קמות והולכות לישון עם האויב, ממש כמו בסרט המפורסם ההוא של ג'וליה רוברטס, רק שלעומת ג'וליה רוברטס, מקום מושבן הוא הרחק מהוליווד, וסביר להניח שיותר נמצא אותן בדימונה, בית שמש, רהט, אשקלון וזו רק ההתחלה. וגם כאן, לעומת הוליווד, אין שום תסריט שידוע מראש. כאן, התסריט חייב ויכול להיראות אחרת.
17 נשים נרצחו מאז הגתה הממשלה תכנית לטיפול בבעיית האלימות
לפני קצת יותר משנה אישרה הממשלה תוכנית מערכתית מצוינת לטיפול בבעיית האלימות נגד נשים. התוכנית, שעברה את וועדת השרים, נותנת התייחסות מקיפה לכל שורש הבעיה: החל מסל שיקום לנשים מוכות ועד להקמת סיירת מיוחדת שיטפלו במערך האלימות בתוך המשפחה. היא בעלת מסלול להכשרת חוקרים שיתמחו באלימות מינית בתוך המשפחה, ואפילו מענה נרחב לשיקום הגבר המכה. זה רק חלק מהתוכנית.
עד כאן זה נשמע נהדר, לכאורה, אלא שהבעיה היא שאותה ממשלה שהגתה את התוכנית היא אותה ממשלה שבוחרת גם שלא לתקצב אותה. כך, למעשה, היא שוכבת במגירה - ומעגל הדמים של נשים שנרצחו מאז נוצרה התוכנית הגיע לכ-17 נשים, מספר שלצערי הרב צפוי לעלות. תקציב התוכנית נאמד בכ-50 מיליון שקלים, סכום שמהווה 0.01 אחוז מסך תקציב המדינה. מכאן גם נגזר שמו של הקמפיין הוויראלי שאני מובילה בימים אלה שמטרתו העיקרית היא לעורר לחץ על השרים ארדן וכחלון ולגרום להעברת התקציב.
לאורך כל שנותיי בזירה המוניציפאלית ראיתי כיצד כסף שיפר ושינה חיים. כמי שהגיעה מיוקנעם, וראתה בחייה כמה שקופות לאורך הקריירה, אני גם יודעות כמה מצבן יכול להיראות אחרת. וכמו כל דבר בחיים, ובייחוד אצלנו במדינה, הכול עניין של בחירה וסדר עדיפויות. מיד עם כניסתי לתפקיד דאגתי להעלות מחדש את התוכנית להצעה דחופה לסדר. השבוע, בשעה שיצוין בכנסת יום המאבק לאלימות נגד נשים, צפוי גם להתקיים דיון שיעסוק בנושא.
בשבוע חשוב זה אני רוצה לחזק את אחיותיי השקופות ולומר - אתן זה אנחנו, ואנחנו זה אתן. ולא באתי לכנסת כדי להשלים עם המצב, באתי לשנות ואעשה הכול כדי שיהיו כמה שפחות נשים שקופות.
היום (שלישי) יציינו בכנסת את יום המאבק באלימות נגד נשים (שחל ביום שבת, ה-25 בנובמבר). במהלך היום צפוייה חברת הכנסת לנאום במליאה בנושא, כנציגת סיעת המחנה הציוני.