הלם ב-2018: האם ייתכן שנשים לקחו את המושכות לידיים ומוכנות להתנהל בעולם כאילו יש להן רצונות משלהן, כסף משלהן ורצון לקבל החלטות שאינן מסתכמות בקיש בטטה? מוזר.
בשישי האחרון הגיעה רתם איזק להתארח בתכנית של אופירה וברקוביץ', וסיפרה כי הציעה נישואין לבן זוגה וכי למרות זאת אינה מוכנה לכנות אותו "בעלי" (החלטה אותה הסבירה בטור שפורסם לאחרונה במגזין מאקו). אייל ברקוביץ' הזדעזע מהלך הרוח החדשני, ותהה בקול: "הוא בעלך או כלבך?".
דיונים שכאלה אינם זרים לנשים, גם בשנת 2018. סרטי דיסני לימדו אותנו מילדות שנסיכות אמיתיות מחכות שינשקו אותן כשהן מחוסרות הכרה (בעוד נשים עם כוח מזדקנות לבד עם הטייטל "מכשפה") וסרטים הוליוודים המשיכו את הנרטיב וחינכו אותנו לחכות בפאסיביות לגבר שיציל אותנו מעצמנו, ויחליט עבורנו מהו הטיימינג הנכון לקחת את מערכת היחסים שלב אחד קדימה. זה הסיפור הרומנטי ה"תקני", ה"נכון", ה"נשי". להיות אקטיביות, ועוד בתחום הרומנטי, זה לא מקובל. גרוע מכך - זה לא סקסי. בסיפור האהבה ה"גדול מהחיים", אנחנו צריכות לתת לגבר להוביל.
ולמה בעצם שלא נקח את חיינו בידינו? הרי אנחנו נמצאות בתקופה שבה נשים (וגם גברים) מבינות שלדרוש בעלות על חייהן, על גופן, על נפשן - זה כבר לא רעיון כל כך רדיקלי. האם אנחנו יכולות לדרוש שיוויון זכויות מלא בעוד התחום הרומנטי נותר זירתם הבלעדית של גברים? אם סגרנו לעצמנו כמה עסקאות בחיים האלה, לרבות עבודה, דירה, ליסינג - האין זה הגיוני שנהיה מוכנות גם לאופציה לסגור לעצמנו את חבילת המשפחה?
שלא תבינו לא נכון, אנחנו לגמרי בעד גברים שיוזמים מחוות מרגשות. אבל שיוויון מלא כולל גם אופציה הדדית לרדת על הברכיים, לשלוף טבעת ולגרום ללב של הצד השני לצאת מהמקום. יש נשים שישמחו להמתין בסבלנות עד שזה יקרה, ויש נשים שלא מוכנות לכסוס את המניקור ג'ל. וזה ממש, ממש בסדר. אפילו, רחמנא לצלן, רומנטי.