מייגן קראבס, בת 25, הייתה אנורקסית שיום אחד נתקלה בצילום באינסטגרם – ששינה את חייה. עכשיו היא מפעילה בעצמה עמוד אינסטגרם עם מעל מיליון עוקבים – ומתמידה במסר חיובי של אהבת וקבלת הגוף. בטור שכתבה לאתר המירור היא מספרת: "כשמישהו כותב לי שבגללי הוא אכל היום, זה שווה פי מליון יותר מאיזה ילד בן טיפשעשרה שקרא לי לוויתן שמן"
"הייתי בת ארבע כשהתחלתי לדאוג מאיך שאני נראית. בתחילת בית הספר היסודי פתאם בבת אחת הייתי מודעת לזה שאני לא נראית כמו כולם, אלא מלאה יותר. הייתי מסתכלת כמה מקום הירכיים שלי תופסות על הכיסא לעומת אלה של החברות לכתה שלי, והייתי חוזרת הביתה, מחזיקה את הבטן בפנים ושואלת את אבא שלי למה שלי גדולה יותר משל הילדות האחרות.
מהר מאוד למדתי שחלק מהמשמעות של להיות בת זה להיות בדיאטה, לשים לב למראה שלך ולהיות מושכת. בגיל חמש כבר הפנמתי את הרעיון שלהיות שמנה זה אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לך, והמסר הזה נכנס לי ללב. בגיל עשר כבר הייתי ממש בדיאטה. אוכל הפך למקור למתח תמידי.
בהתחלה, אנשים החמיאו לי על כוח הרצון שלי ועל הירידה במשקל. אבל בגיל 14 ההורים המודאגים שלי לקחו אותי לרופא. הם אמרו לי שאני חולה מאוד באנורקסיה, וזה בלבל אותי – חשבתי שאני עוקבת אחרי אותם הכללים שתמיד עקבתי אחריהם, אלה שבזכותם הייתי רזה וקיבלתי תשבוחות. לקח לי עוד שנה עד שהבנתי שיש לי באמת בעיה.
בגיל 15 המשקל שלי כבר הגיע לרמה מסוכנת, ואושפזתי. העברתי עשרה חודשים בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות. זו תקופה אפלה בחיי שאני זוכרת במעורפל. המשפחה שלי הייתה מדהימה בתקופה הזו, ואני חושבת בכנות שבלי אבא, הסלע שלי, לא הייתי פה היום.
העליתי משקל במהירות, והרופאים התנהגו כאילו הבראתי רק בגלל שהגוף שלי השמין. אבל נפשית הייתי רחוקה מזה מאוד - במבט לאחור, לא החלמתי כלל. פשוט ניתבתי את כל האנרגיה שלי לדיאטה. בתרבות שלנו אפשר למצוא כל מיני דרכים מעוותות להתאמן ולאכול ככה שהפרעת אכילה תסתתר תחת כותרת של "אורח חיים בריא".
הגוף שלי אף פעם לא היה מספיק – אפילו כשהייתי מצליחה להגיע למשקל היעד שלי, הייתי מסתכלת במראה וחושבת שאני צריכה להוריד עוד במשקל. האמנתי שאני אהיה מאושרת רק אם אצליח להגיע לגוף מושלם. היום אני מבינה שהגוף האידיאלי ששאפתי אליו לא קיים בכלל, הוא מעוצב בפוטושופ והוא בכלל לא מציאותי.
היום בו הכל השתנה התחיל כרגיל: כדורים משלשלים, שייק קייל ואימון. כששכבתי סחוטה אחרי האימון, ראיתי פתאם באינסטגרם משהו שנתן לי השראה. הייתי מסתכלת הרבה על תמונות של נשים עם שרירי בטן וצלעות בולטות, כדי לשכנע את עצמי שהרעב שלי משתלם. אבל באותו היום נתקלתי במשהו שלא ראיתי קודם: תמונה של אישה בביקיני, צוחקת ומלאת בטחון.
היא כתבה שהיא שמנה אבל שמחה, ולא התנצלה על איך שהגוף שלה נראה. היא אימצה את החלקים שלה שאני שנים העברתי בתיעוב - את הצמיגים שלה כשהיא יושבת, את הצלוליט, את ה"מתדלדל" בזרועות. פתאם נסדק סדק ביסדות של כל מה שהאמנתי על עצמי. הנה אישה שאומרת שזה אפשרי לאהוב את הגוף שלך כמו שהוא.
זה היה מפחיד, הרעיון שכל מה שחשבתי שחשוב והתאמצתי בשבילו בעצם לא היה חשוב בכלל. ניסיתי להתעלם מזה לכמה שבועות ולחזור לרוטינה הקבועה שלי, של הזעה, הרעבה ושנאה, אבל המשכתי כל הזמן לחשוב על אותה אישה מחייכת, ובסופו של דבר חזרתי לאינסטגרם כדי לחפש עוד נשים כמוה.
תנועת הבאדי פוזיטיב הייתה אז קטנה מאוד, ממש מאות בודדות של נשים. זו הייתה דרך חדשה לגמרי לראות את העולם: בלי כל השעות שהשקעתי בלשנוא את הגוף שלי, פתאם היה לי זמן לחיות. מאז התנועה גדלה מאוד, וזה טוב וגם רע – אני רוצה שכמה שיותר אנשים ישמעו את המסר שאפשר לאהוב את עצמך בדיוק כפי שאתה, אבל באותו הזמן הרבה מהמסרים האלה מנוצלים על ידי חברות דיאטה כדי למכור את המוצרים שלהן.
אני נעזרת בחשבון האינסטגרם שלי כדי לעודד נשים אחרות לחיות כמוני, ויש לי מעל מיליון עוקבים. יש גם טרולים: אני מקבלת לפעמים תגובות שאומרות שנראיתי יותר טוב כשהייתי אנורקסית, או שאני צריכה לרדת עוד מאה קילו. פעם כשהייתי קוראת את זה היה בא לי לברוח, לחזור לדיאטה ולא להסתכל באינטרנט יותר לעולם. אבל עם הזמן פיתחתי עור של פיל. מלא עוקבים מעודדים אותי ואומרים לי לא להקשיב לטרולים. וכשמישהו כותב לי שבגללי הוא אכל היום, זה שווה פי מליון יותר מאיזה ילד בן טיפשעשרה שקרא לי לוויתן שמן.