נשים שפתחו את מגזין האופנה Redbook ביולי של שנת 1945, נתקלו בכתבה בולטת שכותרתה - ״האם את יכולה לומר למה האשה הזו אינה לבושה היטב?״. מתחת לכותרת, נראה צילום של אשה לבושה בחצאית עד מתחת לברכיים, חולצה עם צווארון נפוח, ז׳קט עם כפתורים גדולים ותיק מרובע. לראשה היא חבשה כובע עם פרח ורגליה היו נעולות בנעלי עקב. לצד כל פריט לבוש נמתח חץ, וליד החץ נכתב למה הבחירה בפריט הזה הייתה שגויה. לצדה הוצגה אשה שהתלבשה בצורה הנכונה.
העידוד האקטיבי לבחון את החוש האופנתי של נשים לא נעלם בשנות ה-40. עד היום מדורי הרכילות מלאים בציונים והערות על הלבוש של סלבריטאיות (שיק ושוק) ולגלוג על כוכבות שיוצאות לקנות חלב בטריינינג וקוקו, רחמנא ליצלן. כדי להוכיח עד כמה העיסוק הזה הוא מגדרי, בבאזפיד החלו לאחרונה לשאול גברים על השטיח האדום ״את מי אתם לובשים?״, שאלה שאנחנו כל-כך רגילות לשמוע כלפי נשים ואילו נשמעת זרה ומוזרה כשהיא מופנית לגברים.
לא מפתיע אם כך שכשמגיעים לדבר על נשים פוליטיקאיות, פמיניסטיות מציבות גבול ברור שמתנגד לעיסוק בבגדים שלהן. כנגד הרבה סיכויים, הנשים הללו הצליחו לפלס את דרכן ולעבור מהתחום הנשי של הבית וממדורי הרכילות בסוף העיתונים, ולהיכנס למרחב הגברי והמשפיע, הפוליטיקה. עכשיו שהן הגיעו לעמודים הראשונים, הן אמורות להימצא במקום שבו מודדים אותן לפי המוח והיכולות שלהן, כמו שמודדים גברים. לכן, לפי התפיסה הפמיניסטית, אם ממשיכים לבחון אותן לפי מדדים נשיים של אופנה, מקטינים אותן ומחזירים אותן למקום שטחי ונחות. מה גם שכמעט ולא מודדים ככה גברים.
לטענה הזו יש הרבה ביסוס. אופנה משמשת כדי להתנגח בנשים פוליטיקאיות ולהקטין אותן, בין אם על-ידי היפר-סקסואליזציה שלהן שהופכת אותן לחפץ מיני, ובין אם כאמצעי לפגוע בהן באמצעות לקיחת הנשיות שלהן מהן. זכורים במיוחד ההתעסקות בשמלה של מירי רגב בפסטיבל קאן וההקטנה שלה על-ידי הפובליציסט ניסן שור שכתב על הפנטזיות שלו עליה; שיח שעוררה השמלה בלי השרוולים של תמר זנדברג במהלכו נידון האם יש או אין לה כבוד; הטור של נחום ברנע שבו כתב על שלי יחימוביץ׳ שהיא רצה בים בבגדים שנועדו ״להבליט את מה שנועד להבליט״ (כאילו שהיא רצה בים לכבודם של גברים) ותיאור הלבוש של סתיו שפיר ב״ערב טוב עם גיא פינס״ ככזה שנראה כאילו היא ״יצאה עכשיו משק״ש״ - שנועד לומר שהיא צריכה להתחיל להתלבש בצורה נשית יותר.
לפעמים אפילו לא צריך את הבגדים האמיתיים שלהן כדי לפגוע בהן. צילום הגב הכפוף של שרה איטלקייה הפך לויראלי כאשר השתמשו בפוטושופ כדי למחוק חלק מאחורי החליפה ולצייר במקומו חוטיני. במציאות כזו ניתן להבין למה מרב מיכאלי בחרה ללבוש רק שחור כשהיא נכנסה לכנסת. השחור, לדבריה, הוא התחליף שלה לחליפה הגברית שמגינה על הגוף.
עיסוק מהסוג הזה בבגדים של פוליטיקאיות הוא כמובן לא ביקורת על החוש האופנתי שלהן, אלא חלק מההתעסקות בחיצוניות שלהן באופן כללי, משם כמובן קצרה הדרך לעיסוק חופשי במיניות שלהן. וכך אנו נתקלים בכותרת בגלובס שאומרת, ״מתפשט ברשת: תראו מה עשתה סתיו שפיר עשתה היום בכנסת״, במתן לגיטימציה לצייר את איילת שקד בפוזה מינית ובהדלפה (כך נראה) של תמונות עירום של מלאניה טראמפ, אשתו של המועמד הרפובליקאי לנשיאות על ידי המטה טראמפ עצמו, כדי להסיט את העיסוק השלילי ממנו לעיסוק בה.
גברים אינם נתונים לאותה הביקורת הדקדקנית, וממש כמו באזפיד, עיתונים נוספים החלו לחשוף את הצביעות הזאת. בבריטניה, הלבוש של בן זוגה של תרזה מיי, ראשת הממשלה החדשה, סוקר באופן מפורט. בכתבה במגזין מטרו, לדוגמה, נאמר ״כפתור אחד סגור במותניים הדגיש את הגזרה הנפלאה שלו ועניבה בצבע תכלת הדגישה את עיניו. המשקפיים העגולים שנחו על אפו הדגישו את מבנה העצמות המדהים שלו – ללא ספק אחד הנכסים שעזרו לו לתפוס את אשתו״. מוזר? אנחנו שומעות תיאורים כאלה על נשים כל יום. גם ביל קלינטון לא קיבל הנחות. מגזין קוורץ סיקר את הצבעים של החליפה שלו בוועידה הדמוקרטית, החמיא לבחירה האופנתית שלו כמתאימה לתפקיד ״הגבר הראשון״ ותהה מתי נקרא ראיון איתו שמסביר מי המעצב של הבגדים.
בשורה תחתונה, העיסוק בביגוד של פוליטיקאיות הוא לעתים קרובות מבזה, אין עיסוק מקביל בבגדים של גברים והעיסוק מסיט את הדיון ממה שהן עושות לאיך שהן נראות. מסקנה: לא צריך להתעסק בכלל בלבוש של פוליטיקאיות. נכון? ובכן, לא בדיוק.
אופנה היא לא דבר נחות
כשאנחנו לא מסכימות שידברו בכלל על הלבוש של פוליטיקאיות, אנחנו בעצם מסכימות עם התפיסה שאופנה היא דבר נחות. היא לא. אופנה היא אמנות וכדי להיות פאשניסטה נדרש חוש יצירתי, הבנה בחומרים ויכולת לתרגם רעיון בראש לכדי מופע חזותי. ביטול האופנה כאלמנט בעל משמעות היא קבלה שסוגיות נשיות הן פחותות בערכן, ואנחנו הרי בעסקי ההתנגדות לפטריארכיה.
אופנה משמשת כדי להעביר מסרים. מוסדות משתמשים באופנה כדי לשוות סדר ואחדות (מדים), וקבוצות משתמשות באופנה כדי לבדל את עצמן מהאוכלוסייה הכללית ומקבוצות אחרות. אופנה מאפשרת לאנשים להפגין שייכות לקבוצה מסוימת. אופנה גם מספרת לנו על הערכים של החברה, כמו למשל בדרישה שנשים יתלבשו באופן צנוע, או טשטוש בין האופנה של בגדי נשים לגברים מספר על יותר טשטוש מגדרי.
אין סיבה שזה לא יהיה המצב גם בפוליטיקה. לדבריו של שחר אטואן, פרשן הסטייל של עיתון ״הארץ״, ״אופנה היא היבט חשוב בפוליטיקה. אנחנו חיים בעידן שנשלט בידי דימויים, ולכן חלק חשוב מארגז הכלים הפוליטי הוא לתווך דימוי לקהל הבוחרים ולציבור. פוליטיקאים מנסים להתאים את הבגדים לדימוי ולמסרים שהם רוצים לשדר", ורק תזכרו את הפריים המדהים של נתניהו ואובמה צועדים עם הג'קט על הכתף.
ואם נחזור לנשים, האופנה משמשת אותן כדי לשדר שהן נשים חזקות שיכולות לקבל החלטות, או שהן דווקא עממיות, או אולי מתחברות יותר לקהל הדתי בארץ. אם ככה, סיקור ובדיקה של הלבוש של פוליטיקאיות ופוליטיקאים הם בעצם עוד דרך לנתח אותם כישויות פוליטיות. למעשה, באמצעות ניתוח האופנה שלהן, הביקורת הציבורית שלנו עליהן יכולה להיות שלמה יותר. אוקיי, זה כבר מתיישב יותר טוב עם התפיסה שלנו של נשים כבנות אדם שלמות ועם הרצון לבחון את מי שהן ולא רק את איך שהן נראות.
אבל אפילו יותר מזה, אופנה יכולה לעזור לנשים להתגבר על נקודות החולשה המובנות שלהן כנשים במערכת הפוליטית, כי האופנה מהווה אמצעי נוסף להעברת מסרים. הילרי קלינטון יכולה להשתמש בחליפות המכנסיים המפורסמות שלה כדי להגיד ״אני חזקה״, כי היא מתמודדת עם שנאה מצד בוחרים בורים שחושבים שאשה היא יצור רגשי שנשלט בידי המחזור שלו. ציפי לבני עברה מחליפות מרובעות לז׳קטים רכים ושמלות מחויטות, כדי להעביר מסר רך יותר, אל מול חברה שמתקשה לקבל נשים חזקות מדי. נכון, בעולם שאנחנו נלחמות עליו אף אחת מהן לא אמורה להתמודד עם הדברים האלה, אבל כל עוד זו המציאות, למה לא להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותן?
הן גם לא הנשים הראשונות שמשתמשות בבגדים כאקט פוליטי. הסופרג׳יסטיות, נשים שנלחמו על זכות בחירה לנשים בארה״ב ואירופה בתחילת המאה ה-20, לבשו בעיקר לבן, עם קצת סגול וירוק. לבן סימל טוהר, ירוק סימל תקווה וסגול סימל כבוד עצמי. אגב, פרשניות טוענות שחליפת המכנסיים הלבנה שהילרי קלינטון לבשה בועידה הדמוקרטית הייתה רפרנס אליהן.
כמה עשרות שנים לפני הסופרג׳יסטיות, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התפתחה באירופה קבוצה חדשה של נשים שנקראו ״נשים חדשות״. הן הנשים הראשונות שיצאו לעבוד בעבודות צווארון לבן, הרוויחו כסף עבור עצמן ולא היו תלויות בבעל (בין השאר כי הרבה מהגברים מתו במהלך מלחמת העולם הראשונה). חלק גדול מהמהפכנות שלהן התבטאה באופנה שלהן: שמלות צמודות ומכנסיים שהדגישו את הרגליים במקום את החזה והירכיים, סיגריות שנחשבו לפריט גברי ותכשיטים וקישוטים. מטרת הבגדים הייתה לאפשר להן לעבוד, לעשות ספורט ולהיות בחוץ, במקום להיחנק במחוכים.
אגב, מעניין שהאופנה לא הייתה רק סמל לשחרור של הנשים הללו, אלא גם חלק ממה שאפשר אותה. הכסף שהן הרוויחו שימש אותן לקנייה של דברים עבור עצמן, ולא עבור המשפחה. או במילים אחרות, השופינג שחרר את האשה. אבל נרחיב על המשמעויות של שופינג בפעם אחרת.
שורה תחתונה חדשה: אופנה שימשה ומשמשת נשים כדי להנכיח את עצמן ולא לאפשר לסביבה להתעלם מהן, כדי להעביר מסרים על היכולות שלהן וכאמצעי להפגנת עצמאות. האם אנחנו באמת מוכנות לוותר על כל זה?
כך תעשו את זה נכון
איך אפשר להתעסק בצורה עניינית בשאלת המסרים שפוליטיקאיות מעבירות דרך הבגדים שלהן? הנה כמה הנחיות:
1. להתעסק גם בגברים. גם הם משתמשים בבגדים כדי להעביר מסרים פוליטיים, רק שאלה לפעמים נראים לנו שקופים יותר כי אנחנו לא רגילים לחשוב עליהם ככה. אם העיסוק לא בא לנו באופן אוטומטי, צריך לעשות אותו בהתחלה צורה מלאכותית, עד שייכנס לנו לשגרה.
2. עצה של שחר אטואן: ליצור סולם ערכים משותף לגברים ולנשים. לא להסתכל על מה שמחמיא, יפה או מבליט, אלא לנסות להבין מה מערכת היחסים בין הפרסונה לאדם הפוליטית, והאם היא עוברת דרך הבגדים.
3. להכניס ״מגדר״ לפרמטר הניתוח – לדוגמה, האם הבחירה של פוליטיקאית נובעת מתפיסות בעייתיות על נשים בישראל? האם גבר מנסה לדמות את עצמו לחייל קרבי או לאיש עסקים מצליח כי אלה המודלים האידיאליים של גבריות?
4. אופנה אינה אידיאל היופי. השאלה אם נמוכים, שמנות, צעירים, מבוגרות, שעירים או כהות היא לא רלוונטית בכלל. גם שאלות של מיניות אינן רלוונטיות.
5. לעשות בדק בית שלצד הסיקור החיצוני, יש גם סיקור מספק של פעולות נוספות שהיא עושה ותכונות אחרות שלה.
אופנה היא גם לא הפרמטר החשוב ביותר לשיפוט פוליטיקאי או פוליטיקאית, ובישראל לא מדובר בפרמטר שיציל או יהרוס קריירה. אבל, בהחלט לא יזיק שנראה קצת יותר צבע וסטייל בבתי הנבחרים שלנו, ולא רק את אותן החליפות המשעממות. עם כזו אופנה מרובעת שבה גברים נראים כמו חיקוי אחד של השני, מה הפלא שהעולם הולך לכיוון שהוא הולך אליו?