בפברואר 2017, פרסמה סוזן פאולר, מפתחת מאזור הסיליקון ואלי, פוסט שנהפך לוויראלי בבלוג הטכני שלה, בו היא מתארת מסכת של אפלייה מגדרית שעברה כשעבדה כמפתחת באובר, אפליקציית תחבורה פופולרית: החל בהטרדות מיניות, עבור במניעת קידומה כי היא אישה וכלה בכיסתו״ח של ההנהלה. בסופו של דבר, פאולר, מתכנתת מהשורה הראשונה שגם פרסמה ספרים ודיברה בכנסים מובילים, החליטה לעזוב ולעבור לחברה אחרת.
פאולר היא אישה אמיצה מאוד בזכות עצמה. אבל יותר מזה, היא גם מייצגת את אחת הגרסאות הבולטות של הפמיניזם של הנשים הצעירות, המילניאלז, בארצות הברית: בעלת מודעות מגדרית גבוהה, במיוחד להטרדות מיניות; חשדנית כלפי מוסדות ומסגרות; משתמשת בכוח ובידע שלה כדי לחשוף עוולות מגדריות; ממנפת את הסיפור האישי שלה לקידום אג׳נדה רחבה יותר; ומפיצה את מה שיש לה לומר באמצעות הרשתות החברתיות.
אבל חלק קריטי מהצלחת הפמיניזם של המילניאלז תלוי בגורם נוסף: נשים שמהדהדות את הסיפור שלהן דרך הרשתות החברתיות שלה ומעלות אותו לתודעה, עד שהוא מגיע לתקשורת הפורמלית יותר, ומשם גם לאפיקי פעולה ממוסדים יותר, כמו תביעות משפטיות או שינוי חקיקתי. לרוב, מדובר בחשיפה והדהוד מקרים של הטרדות מיניות ואונס, כמו פרשת הסטודנט ברוק טרנר, שקיבל עונש מאסר של חצי שנה בלבד על אונס שביצע – והסעיר את הרשתות החברתיות בארצות הברית, או סיפורה של מייגן קלי, לשעבר שדרנית "פוקס ניוז" שהתלוננה כי הוטרדה מינית בידי מייסד החברה. גם לא מזיק שהחושפות הן לבנות, ממעמד גבוה ועובדות במשרות שנחשבות מוצלחות ו״גבריות״.
בשלוש השנים האחרונות, המאבק בתקיפות מיניות נהפך למאבק הדגל של הקהילה הפמיניסטית הצעירה בישראל, והוא מצליח לחצות עדות, דעות פוליטיות, דתות ומעמדות. החל מפרשות עמנואל רוזן ואייל גולן ועד לעסקת הטיעון השנויה במחלוקת של אופק בוכריס, אחת לכמה חודשים (לכל היותר) צצה לה עוד פרשה של גבר בעל מעמד ציבורי גבוה שתקף או אנס אישה. זאת, לצד אלפי עדויות של נשים שמספרות על הטרדות ותקיפות חוזרות ונשנות על בסיס יומיומי ברחוב, בבית, במועדונים, בעבודה, בתחבורה הציבורית וברשת.
למה דווקא המאבק בתקיפות מיניות נהפך למאבק הדגל של הדור הזה? בחברה קפיטליסטית שמקדשת את האוטונומיה האישית והאוטונומיה של הגוף, בדור שבו נשים הבינו שהמהפכה המינית דילגה עליהן והפכה אותן לכלים בה במקום לסובייקטים שזכאים ליהנות ממנה, בעולם שבו הפוסט האישי הוא הסיפור הפוליטי – שאלת הרצון שלי, החוויה שלי ואיבר המין שלי נהפכת להיות הפריזמה שדרכה רואים את העולם ושדרכה העולם צריך להתנהל (ובצדק).
להבדיל מהאמריקאיות המשתמשות בטוויטר, בישראל דווקא נהפך פייסבוק לכלי העיקרי שבו הסיפורים האישיים מהדהדים, ושבו גם מתגבשים הנרטיב הפמיניסטי ואוצר המילים שלו. קבוצות פמיניסטיות בפייסבוק, עמודים פופולריים, אושיות רשת – בכל אלה מוגדרים מחדש בכל יום ובמהירות גבולות הגזרה המותרים ביחסי נשים וגברים. הקבוצות מציעות לנשים תמיכה, אך גם לא חוסכות בביקורת שמשחיזה מהי הדרך הנכונה להיות פמיניסטית, ומעבירות גם הרבה ביקורת על ״פמיניזם לבן״.
הרשתות החברתיות הפכו את הפמיניזם לנגיש. אם בעבר נשים נאלצו ללכת למפגשים רק אחרי העבודה או אחרי השכבת הילדים, כדי להתעדכן בז׳רגון החדש, להתווכח ולתכנן הפגנות, כיום השיחות האלו זמינות באמצע יום העבודה או הלימודים, באפליקציה של הסמארטפון, ומשלבות גם הרבה תיכוניסטיות. המסרים עוברים מהר הרבה יותר, והמאבק מתרחש כעת בעיקר בשדה התרבותי ופחות בשדות המשפטיים והפוליטיים. קל ומהיר יותר לפרסם פוסט ולדרוש שינוי מאשר ללוות תהליך חקיקה שמגדיר מהו ״אונס״, לאסוף נתונים על היחס של בתי המשפט לנפגעות תקיפה מינית או לארגן סדרת הפגנות נגד העונש שניתן לאנס.
המחיר של צורת הפעולה הזו הוא התארגנויות ספורדיות הרבה יותר וממוסדות פחות, בדמות קואליציות שנבנות עבור מטרה ספציפית ולא מוסדות שמגבשים מטרות, יעדים ודרכי פעולה. כלומר, היכולת לייצר שינוי תשתיתי לאורך זמן היא מוגבלת. למרות זאת, הפעילות הללו מצויות בקשר רצוף עם חוקרות, פוליטיקאיות ועמותות שפועלות באופן מאורגן יותר, וכפי שהתנועה הפמיניסטית פעלה בעבר. הפעילות מפיצות את המסרים ומסייעות לקידום שינויים ממוסדים באמצעות הפגנות וצעדות, קמפיינים, הגעה לכנסת וסיוע בקידום חקיקה.
הן קוראות לעצמן הגל הרביעי (גילוי נאות – גם כותבת מאמר זה כוללת את עצמה ביניהן), אבל האם מדובר בקולו של דור, או בקבוצה מצומצמת של פעילות שמעוררת עניין בגלל הרעש שהיא יוצרת? למרות ההישגים האדירים שלהן – עשרות אלפי נשים שלוקחות חלק בשיח הפמיניסטי ברשת, פרשות של תקיפות מיניות שפותחות מהדורות חדשות, ופרישתם של ינון מגל וסילבן שלום בעקבות עדויות על הטרדות ותקיפות מיניות – נשים רבות עדיין לא מגדירות את עצמן ״פמיניסטיות״.
אצל רבות המילה ״פמיניזם״ עדיין מעוררת אנטגוניזם בגלל יחסי הציבור הגרועים של התנועה, שמקושרת לנשים אגרסיביות בעלות מראה גברי, שלא מאפשרות לנשים להתנהג בצורה שנתפשת ״נשית״, סותמות פיות ומתנהלות בצורה טהרנית. אחרות חושבות שהתנועה הפמיניסטית מעוררת אנטגוניזם ולא פועלת נכון, כמו לדוגמה אורית נבון מתאגיד השידור ״כאן״ שצילמה סרטון בו היא מבקרת את ״צעדת השרמוטות״ – צעדה שנועדה לתבוע מחדש את הבעלות על המילה ״שרמוטה״, בין השאר באמצעות נשים שמתפשטות. בנוסף, רבות חוששות שהפמיניזם יפגע ביכולת שלהן להחזיק בעבודה שלהן או בזוגיות שלהן.
אפילו נשים שהוטרדו מינית וזכו לתמיכה של הקהילה הפמיניסטית, כמו רחלי רוטנר, סולדות ממנה ומהמושג. אחרות פשוט לא חושבות שהפמיניזם עדיין רלוונטי כיום. בזמן הפריימריס של המפלגה הדמוקרטית, לדוגמה, צעירות תמכו בברני סנדרס במחשבה שהן כבר לא נדרשות לעסוק בסוגיות כמו פמיניזם ליברלי של ייצוג, אלא יש להן פריווילגיה לעסוק בסוגיות מורכבות יותר שייטיבו עמן כנשים. בראייתן, אישה נשיאה היא כבר לא עניין פורץ דרך, כי על פניו העולם כבר מספיק שוויוני ומקבל. הסברים דומים עולים בקרב נשים שמגיבות לדיונים ברשת על פמיניזם.
חלק מהמתנגדות נהפכות אחר כך לתומכות נלהבות של התנועה, לא כי הן למדו מגדר או הן בעלות מודעות מגדרית גבוהה כמו הגרעין הקשה של הגל הרביעי, אלא כשהן חוטפות סטירת לחי מהפטריארכיה. בין אם הן נתקלות באפלייה בשוק התעסוקה, בלחץ עליהן כאמהות או בעובדה שאמריקה בחרה בטראמפ, הן פתאום מבינות שהן לא מסוגלות לעשות הכל אם רק ירצו, וכי מחסומים רבים עומדים בפניהן כנשים.
ההורות, לדוגמה, היא תחום שבו נשים רבות נתקלות פתאום במחסום, כשהן מבינות שכל הטיפים ל״שילוב משפחה וקריירה״ הם שקר אחד גדול. אבל להבדיל מהדור הקודם של הפמיניסטיות, שהתווה דרך לפיה נשים צריכות להתאים את עצמן לעולם הגברי, כלומר לא לעשות עניין מההריון ולחזור מהר מהר לעבודה בלי שמישהו ישים לב שנעלמת, נשים כיום דווקא דורשות יותר עבור עצמן.
ב־2014, עדי אוחיון, אם צעירה בת 27 מנתיבות, פתחה במחאת רשת בדרישה להאריך את חופשת הלידה בתשלום, מאחר שלדבריה החודשים הבודדים הניתנים אינם מספיקים עבור האמא או עבור היילוד. עשרות אלפי נשים הצטרפו למחאה שלה, ולאחרונה עברה הצעת חוק להארכת חופשת הלידה לאמהות, ובכלל לשינוי שוק העבודה כך שיתאים למסגרת של שני הורים עובדים ומעורבים בבית, בין השאר על ידי ח״כ רחל עזריה (כולנו).
עזריה עצמה עוסקת כבר שנים בנושא, עוד מתקופתה כסגנית ראש עיר בירושלים וממובילות ״מחאת העגלות״ של קיץ 2011. במקביל, דיונים שונים על חזקת הגיל הרך והמקום של אבות בגידול הילדים הביאו לדרישה לשינוי אורך וצורת הקבלה של חופשת הלידה של גברים, על ידי ח״כ תמר זנדברג (מרצ). במקרה הזה פמיניסטיות לא משחררות רק את עצמן, אלא גם את הגברים.
פעילות שטח שמגיעה ממצוקה מאפיינת גם מאבקים נוספים, כמו התאגדויות של עובדות. כך, לדוגמה, התארגנויות של מתמחות בפסיכולוגיה או סייעות בגנים. זאת בדומה לדורות קודמים, שבהן התאגדו אחיות, דיילות ומורות. בתחום ההייטק אין התאגדויות פורמליות אך נשים מנסות לייצר קשרים ונטוורקינג ולקדם את עצמן. כך לדוגמה, התארגנויות בעולם ההייטק כמו She Codes, קבוצות ווטסאפ של נשים בהייטק והתארגנות Lead With.
על אף שבכל המקרים האלה מדובר במאבקים פמיניסטיים, שכן מדובר בנשים שחוות אפלייה תעסוקתית, לא כולן בהכרח נאבקות תחת הכותרת ״פמיניזם״. אולם, גם הנשים הללו הן חלק בלתי נפרד מהתנועה הפמיניסטית של המילניאלז, היות שהן בפועל יוצרות שינוי פוליטי פמיניסטי. חלק ממה שהגרעין הקשה של הפמיניסטיות עושה, בתגובה, הוא להסביר מדוע כן מדובר במאבק פמיניסטי.
התנועה הפמיניסטית של המילניאלז היא תנועה מפוצלת, כמו שהתנועה הפמיניסטית תמיד היתה. אג׳נדות שונות, תפישות עולם שונות, מגוון זהויות שמתווספות לזהות המגדרית וגם מאבקים פנימיים לא יכולים לאפשר חזית מגדרית אחידה. אבל למרות חוסר האמון במוסדות והפעילות הלא־מאורגנת יחסית, דור ה־Y של הפמיניזם מתבגר ומתגבש, מגבש ז׳רגון פמיניסטי, מתחיל להציב מטרות פמיניסטיות, יוצר לעצמו מוסדות כמו עמותת ״אחת מתוך אחת״, ולומד איך להשיג מטרות פוליטיות – החל בחקיקה שתפסיק את תופעת הזנות וכלה בדרישה להכנסת חינוך מגדרי לבתי הספר. במקביל לרגיעה מסוימת בפעילות הרשתית, כתוצאה מרוויה כללית של החברה מפוסטים זועמים ויראליים בפייסבוק, האתגר הגדול שלהן כרגע הוא לשמר שיח ופעילות פמיניסטית גם בשנים הבאות
הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarker Women
עוד כתבות ב-TheMerker:
איך נהפכתי למושחתת | מירב ארלוזורוב
"רק 20 אלף שקל בחודש": שוק היוקרה להשכרה מתגעגע לצרפתים
