ביום שישי הקרוב תעלה לאוויר העונה השלישית של הסדרה "גרייס ופרנקי״" הסדרה, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית מספקת, מגוללת את סיפורן של שתי נשים בשנות ה-70 לחייהן, שמגלות שהבעלים שלהן ניהלו רומן הומואי במשך עשרות שנים. בסופו של דבר, כשהנישואים הגאים הפכו להיות חוקיים - הם עזבו אותן לטובת חתונה.
פרקי הסדרה עוסקים בעולמן הזוגי והמיני של נשים מבוגרות ובהעלמה שלהן מהמרחב, ובחברות נשית. "גרייס ופרנקי" אולי לא קיבלה את ההדים שסדרה כל כך פורצת דרך ראויה להם, אבל לפחות בכל הקשור לחברות נשית, היא ממש לא היחידה.
החל מהסדרה "בנות" ועד ל #squadgoals, נדמה שבשנים האחרונות אנחנו מוקפות בסדרות, סרטים, ספרים, מוסיקה והאשטאגים שזורקים לפח את התפיסה שנשים הן שק של נחשים ומקדמות את החברות, הקבוצתיות ואת ההעצמה ההדדית. אבל לפני שנצלול אל תוך בריכת העושר הגדולה של מה אתן יכולות לראות אם בא לכן לצפות בנשים שהן חברות אחת של השנייה (ולא מושכות אחת לשנייה בשערות), בואו נדבר על למה מדובר בייצוג כל כך פורץ דרך.
לאורך ההיסטוריה, היה ברור מאליו שנשים תומכות אחת בשנייה. בזמן שהגברים צדו, עבדו בחוץ או נהרגו במלחמות, הנשים תמכו אחת בשניה, טיפלו במשק הבית וניסו לשקם קהילה למרות שלא היה להן כסף או אוכל. למרות שהן בעצמן היו קורבנות של מקרי אונס בזמן מלחמה. למרות הכל – נשים היו צריכות להיות שם זו למען זו. הן עבדו יחד, תפרו יחד, בישלו יחד, טיפלו אחת בשנייה כשחלו, עזרו אחת לשנייה ללדת ודיברו על החיים עצמם.
אבל אז הגיע, כן, ניחשתם נכון: הפורנו. ובשנות הארבעים התחילו להציג בסרטי פורנו נשים נאבקות אחת בשנייה. המאבק הזה ידוע יותר בכינויו ״קאט פייט״ (קרב חתולות), והשם מגיע מהתפיסה של נשים חתוליות כמיניות מאוד. למה בפורנו? ולמה כחתולות מין? כי המאבק של נשים אחת בשנייה - מתגוללות בבוץ בביקיני, מושכות בשערות, צווחות ומקללות אחת את השנייה - נועד בראש ובראשונה להיות הצגה לעיני גברים שחווים הנאה מינית מגוף של נשים מתפתל כשהן פועלות אחת נגד השנייה.
וכמו שאמר ג׳רי סיינפלד בפרק הידוע, ״הקיץ של ג׳ורג׳״: ״גברים חושבים שאם נשים תופסות ושורטות אחת את השנייה, יש סיכוי שהן... את יודעת... יתנשקו.״ סיינפלד כנראה צנזר את עצמו, ברור שהבנייה והציפייה היא ליותר מנשיקה.
הקאטפייט הגיע לשיא המיינסטרים בשנות ה-70 וה-80, ונמשך עד היום. אופרות סבון כמו ״דאלאס״ ו״שושלת״, סדרות נוער כמו ״בוורלי הילס״ או ״הטופ מודל הבאה״, סרטים כמו ״מיליון שנה לפנה״ס״ ו״מורטל קומבט״ ופוסטרים (זוכרות שהיה דבר כזה?) – כולם הציגו נשים שלא מסוגלות להסתדר אחת עם השנייה ונלחמות זו בזו.
כפן משלים, בהרבה סדרות וסרטים לא היו כמעט נשים או שבמקרה הטוב, הייתה אחת בקבוצת גברים, כמו איליין בסיינפלד. רוב הסרטים היום כנראה לא יעברו את ״מבחן בכדל״. המבחן, בודק ייצוג של נשים בסרטים לפי קיומן של שתי נשים שמדברות אחת עם השנייה, על משהו שהוא לא גברים. מועבר כאן מסר ברור שיש מקום לממש מעט מאיתנו בעולם הגברי הזה שלהם. זה אומר שנצטרך להילחם זו בזו על הפירורים ושאין לנו מושג נפעל יחד.
ולמי שתוהה - המסר חדר. ועד היום יש ביטוי לנשים שמדברות על קנאה הרסנית שלהן אחת בשנייה. ויש טענה נשים שלא מקדמות נשים כי הן פוחדות שהן יאיימו עליהן. לא מפתיע שזו התקופה שהחדירו לנו מכל כיוון שנשים לא יכולות להסתדר עם נשים. בתקופה שבה הפמיניזם נלחם על שבירת תקרת הזכוכית, הכנסת נשים ליותר תפקידים בשוק העבודה וקריעת המעטה מעל השתיקה סביב אונס ותקיפה מינית, היה חייב לעבור מסר נגדי, מה שנקרא ״באקלאש״.
אבל בשנים האחרונות, כאמור, משהו משתנה. הפמיניזם הופך לטרנד בהוליווד, הרשתות החברתיות נותנות לנשים ונערות במה גדולה מבלי שיצטרכו לעבור בתקשורת הממוסדת וגם נגישות להרבה יותר תכנים לא בהכרח מיינסטרימים. שנים שסדרות כמו ״בנות הזהב״, ״באפי״, ״סקס והעיר הגדולה״, ״בנות גילמור״, ״עקרות בית נואשות״ ו״תלמה ולואיז״ חצבו בסלע והרבה מודעות פמיניסטית שינתה את התמונה. אנחנו מוקפות ביצירות של נשים ו/או על נשים, שמעבירות מסרים פמיניסטיים של סולידריות נשית, גם אם הן לא בהכרח תחת הכותרת פמיניזם.
נתחיל דווקא מהרשתות החברתיות. לצד סלפיז של נערות ונשים עם עצמן, האשטאגים כמו #squadgoals ובמידה פחותה #mysquad דווקא מציגים בשנים האחרונות קבוצות של נערות ונשים בסלפיז עושות פעולות ביחד כחברות. הצגת ה״סקווד״ (חבורה) כחלק מהזהות של נשים וכחלק ממה שהן עושות באופן אקטיבי בחיים שלהן לא נשארה כטרנד בקרב נשים עלומות שם, אלא סלבריטאיות ובייחוד טיילור סוויפט ובמידה מסוימת וגם לנה דנהאם הפכו אותו לסימן ההיכר שלהן ושל הפמיניזם שלהן, מה שכמובן הבעיר את התופעה ברשתות החברתיות.
למעשה, ההאשטאג נהיה כ״כ פופולרי שכבר יש עליו פארודיות, אבל גם קולות שקוראים להפסיק איתו כי הוא מאוס. בכל מקרה, קהילות של נשים שמוכיחות שהן הכי ביחד, הפכו לדבר סופר טרנדי. אפשר לראות את זה אפילו בפייסבוק בקבוצות תמיכה של נשים שהן לא בהכרח תחת הכותרת של פמיניזם. החל ממאמאזון, דרך Supergirls זה אופי ועד לקבוצות שנוצרות סביב אזורי מגורים מסוימים או צורך, נגיד רפואי, הרשת מספקת הזדמנות ליצירת קשרים, עזרה, תמיכה וסתם עצה טובה. ממש כמו הקהילות של פעם.
יש גם הרבה סרטונים ויראליים שמראים חברות נשית או מדברים עליה, כמו ויטה וריטה כאן במאקו, או הפואטרי סלאם של גילי אלוני. וגם הקרדשיאנז, משפחת הריאליטי הכי מצליחה ומשפיעה, כמעט ולא יוצרת קליקבייטים על התכסחויות בין נשים אלא דווקא על אחווה נשית ביניהן.
הסדרה ״אנריל״ שמתארת את האופן שבו המציאות מייצרת ריאליטי מלאכותי נבנית על גבולות הקשר החברי-אימהי בין רייצ׳ל לקווין, וכך גם ״האקסית המטורפת שלי״, בעיקר בעונה השנייה, בין רבקה לפולה. כמובן, אי אפשר בלי סדרות כמו ״בנות״, שהגבול בין דמותה של לנה דנהאם במציאות לבין הסדרה הוא לא ברור, כנראה בכוונה, וכך גם במקרה של ״ברוד סיטי״ עם אבי ואילנה.
סדרות נוספות שיש בהן חברות נשית כמוטיב מרכזי או שהחברות היא חלק מהעניין בהן, כוללות את גוסיפ גירל, האשה הטובה, גלי, סקנדל, גירושים, שקרניות קטנות, פליבג, קימי שמידט, ג׳יין הבתולה, לא בטוחה, שקרים קטנים גדולים, כתום זה השחור החדש ועוד ועוד. אפילו באח הגדול יש כבר חברות נשית, בין שני ואורנה ושני ומעיין. באמת יש המון, רשימה מלאה יותר ומתעדכנת אפשר לראות כאן.
אנחנו רואות שינוי גם בקולנוע. ״לשבור את הקרח״, למרות שיצא ב-2013, הוא עדיין אחד הרפרנסים החזקים לדמויות נשיות חזקות ובמיוחד לילדות. עובדתית, בפורים השנה הרחובות היו מלאים באלזות. ״מאחורי המספרים״ הוא סרט חדש על מדעניות שחורות שפועלות ביחד בנאס״א בשנות ה-60 בסביבה מיזוגנית וגזענית.
גם ״מכסחות השדים״, שזכה להמון תגובות מיזוגניות כי פתאום היה מדובר בקבוצת לוחמות ולא לוחמים, מציג נשים שפועלות ביחד. ״פיץ׳ פרפקט״ מציגה נשים שעושות אקפלה. ״אימהות רעות״ מדבר על הקשיים של אימהות והתמיכה אחת בשנייה, ויש עוד הרבה.
אבל לא רק על המסכים, גם המוסיקה מביאה איתה שינוי: הקליפ של ריהאנה ל״ביצ׳ בטר האב מיי מאני״ היה מוזר כי אנחנו כבר רואות דברים אחרים מהכוכבות שלנו. בין אם ״פורמיישן״ של ביונסה או ״לא אמא שלך״ של ג׳ניפר לופז, הזמרות הענקיות שלנו כבר מעמידות נשים בשורה אחת ליד השנייה עם מטרה משותפת, ולא אחת נגד השנייה.
אפילו ״מילף״ של פרגי, עם כל הבעיות שבו של החפצת נשים, לא העמיד נשים אחת מול השנייה אלא דווקא ביחד. אבל שיא הפרגון והחברות היה כמובן בטקס הגראמיז האחרון, בפרגון של אדל לביונסה ובאמירה שלה שהיא מעריצה אותה ושהיא הייתה צריכה לקבל את הפרס. והאמת, שגם בישראל נראה שיש גאות של יצירה על חברות נשית: ״האחיות המוצלחות שלי״ שזכתה ממש עכשיו בשני פרסים, ״ישמח חתני״, ״אפס ביחסי אנוש״ ו״לא פה לא שם״ הם רק כמה דוגמאות.
לבסוף, גם בספרות, ז׳אנר שהרבה פעמים אנחנו מפספסות בביקורת שלנו, כולל הרבה יותר חברות נשית, בוודאי ביחס לרומנים הגדולים שבדרך-כלל מפרסמים. ספרים עם חברות נשית כמוטיב מרכזי כוללים את ״הרומנים הנפוליטאניים״ של אלנה פרנטה, ״תיקון אחרי חצות״ של יניב איצקוביץ׳ שהיה מועמד לפרס ספיר ו״גוף ראשון שני״ של סילביה מולוי. גם ״ספר הגברים״ של ננו שבתאי, שגם היה מועמד לספיר, מביא דוגמאות לחברות בין נשים, או לכל הפחות לא מעמיד נשים בתחרות אחת מול השנייה על הרקע שבדרך-כלל הכי מועד לפורענות -רומנטיקה וסקס.
התרבות מחלחלת לרשתות החברתיות ומשם הכל יוצא החוצה. נטוורקינג של נשים בעולם העסקי ובהייטק, סדנאות רכב לנשים על-ידי נשים, התארגנויות פמיניסטיות של נערות (ואם כבר פרגון, הזדמנות לפרגן לצפי סער מהטור הפמיניסטי ב״הארץ״) ואפילו צעדת הנשים הענקית בוושינגטון אחרי בחירתו של טראמפ – כל אלה הם תוצאה וגם גורם של בנייה מחדש של קהילות של נשים ששוסו אחת בשנייה במשך עשרות שנים, תחת האמירה שנשים לא יכולות לפעול ביחד.
נראה שלהבדיל ממה שאמרו לנו, דווקא הפעילות המשותפת היא זו שמצליחה ליצור שינוי. יותר נשים בעמדות השפעה, יותר לחץ לערב אבות בטיפול בילדים ובבית, מאבק חד וברור נגד תקיפות מיניות, וכמובן הרבה יותר סדרות שכיף לעשות להן בינג׳ ווטש כי יש דמויות שכיף להזדהות איתן – וואלה, ההליכה ביחד דווקא מוכיחה את עצמה לטובה.
תודה לכל מי שתרמה מהידע וההנאה שלה מיצירות תרבותיות עם חברות נשית למאמר הזה, ובכלל לטור.