"בשנים האחרונות כרוח סערה הנשים תופסות את מקומן בעולם העסקים הגדול, שוברות את תקרת הזכוכית, ומגיעות לעמדות בכירות". ככה נפתחת כתבת יח"צ במגזין של רשת פתאל, שמפרסמת חדרי מלון מיוחדים לנשות עסקים. המודעה מתגאה בכך שהיא התאימה חלק מחדרי המלון שלה לצרכים של אשת העסקים המודרניות. וואלה, יפה.
לרב הרבה שירותים מתאימים את עצמם ללקוח, לגבר. זה מוכר בעיקר בעולם הרפואה ויש לזה אילו מושג: רפואה מגדרית. מאחר שניסויים רפואיים לא נערכים על נשים-נקבות, בין השאר כי בזמנים שונים של החודש הגוף של נשים מגיב בצורה שונה, הגברים הם המודל העיקרי. וכך, התרופות שכולנו נוטלות מגיעות במינונים המתאימים לגבר הממוצע - ולא נותר לנו אלא לקוות שהכל יהיה בסדר. אז טוב לדעת שברשת פתאל חושבים אחרת ומתאימים את החדרים שלהם למקומות שבהם נשים נמצאות בפער מול גברים.
או שלא.
אז למה בעצם מתכוונים בפתאל "חדרים לנשות עסקים"? קריאה מעמיקה יותר מגלה שההתאמה המגדרית כוללת "כריות רכות, שמיכות נעימות וריפוד משובח..." מסתבר שאם את אשה, העור שלך עדין מדי עבור השמיכות החזקות והגבריות שמחלקים לאנשי העסקים הגברים. שמועה אומרת שהם אפילו יכולים לבחור בין שמיכות שמצוירות עליהם בולבולים וטנקים לבין סקביאס. את בינתיים יכולה לבחור בין סט שמיכת הכלה, שזו שמיכה לבנה עם הכיתוב "הצלחת", לבין סט הנסיכות שכולל שמיכה ורודה, ציפית סגולה ושומר שעומד בכניסה לדלת ולא נותן לך לצאת עד שגבר מגיע לקחת אותך.
פתאל הם לא היחידים שלוקחים מוצרים שמתאימים לשני המגדרים כמו שהם, ומנסים לשווק אותם כשונים זה מזה. עטי bic אשכרה הוציאו עט "שעוצב במיוחד לנשים", כך לפי החברה. לא, זה לא עט שמודד את ימי המחזור או כזה שמצלצל ישירות למשטרה (פחח) אם הוטרדת - הוא פשוט מגיע בצבע אחר ומחירו גבוה יותר. נשים, מסתבר, צריכות לשלם פי שניים מהמחיר של עט רגיל, מהמשכורת הנמוכה יותר שלהן, כדי לקנות עט בצבע ורוד או סגול.
הקומיקאית אלן דג'נרס לעגה להם בתכנית שלה במונולוג מושלם ואמרה "עד עכשיו השתמשנו בעטים של גברים! איכס! העטים בנויים בצורה כל כך פשוטה שאפילו אשה יכולה להשתמש בהם. כשיש לך רעיון קחי את העט, תכתבי אותו על חתיכת נייר ותזרקי אותו לפח כי אף אחד לא רוצה לשמוע אותו".
ההפרדה המגדרית המיותרת קיימת גם בסכיני גילוח, דאודורנטים (פשוט תנו לאנשים לבחור איזה ריח הם אוהבים), סבונים, קרמים, קורנפלקס, ביצי קינדר, בקבוקי מים ופריטי ילדים כמו מוצצים, בגדים, חיתולים וכפיות (אני אפילו עוד לא מדברת על ההפרדה לבנים ולבנות בצעצועי ילדים מסוגים שונים – זה כבר עניין לטור אחר). יש אפילו כיסוי הגה ורוד שמיועד לנשים ורצועות TRX ורודות לנשים.
התשובה היא תמיד כסף
למפרסמים ויצרנים יש אינטרס מסחרי גדול ליצור הפרדה מגדרית של מוצרים. ההפרדה משרתת אותם פעמיים: פעם ראשונה כי לפעמים מוצרים "נשיים" עולים יותר כסף; ופעם שנייה כי כשגבר ואשה או ילדה וילד צורכים את אותו המוצר אבל בעטיפה שונה, צריך לקנות אותו פעמיים. הרכישה הכפולה מובילה ליותר רווחים עבור היצרנים, ומאפשרת להם גם לפלח את קהל היעד ולמכור לו מוצרים מפולחים נוספים. נגיד, אשה שתחפש סכין גילוח לנשים כבר תראה שם תכשיר לריענון ריח הפות שלה. גבר יראה ליד סכיני הגילוח אפטרשייב. אם הם כולם היו הולכים לאותו הסכין, אי אפשר היה לפתות אותם לקנות מוצרים נוספים, שלא בטוח שהם צריכים.
מבחינתנו כנשים ההפסד הוא לא רק כלכלי, אלא גם חברתי. המוצר הוורוד או הכיתוב "לנשים" בעיטורי פרחים כבר מאותת שזה מוצר לנשים עדינות, רכות, שעוסקות בסוגיות שטחיות כמו שופינג, רכילות או איפור, ומפריד אותנו מהכלל (שהוא בעצם הגברים). כשממשיכים לסווג אותנו כשונות וכאחרות במקומות שבהם אנחנו לא, התוצאה היא תפיסה שאנחנו לא יכולות לעשות דברים שאנשים "רגילים", כלומר גברים, עושים. בין השאר, להנהיג מדינה, להיות נשות עסקים או פשוט להיות כאלה שיש להן אמירה חשובה בעולם. שזה מגוחך, כי אנחנו שוות זכויות ויכולות באותה המידה.
כך תעשו את זה נכון
למרות כל זאת, יש פעמים שדווקא צריך להתאים מוצרים לנשים: כשהמוצרים או השירותים הללו נבנו לפי מודל גברי ולפיכך לא מאפשרים לנשים להשתמש בהם בצורה שווה. פתאל, נגיד, מציעים לנשות עסקים גם חדרים שהגישה אליהם היא מוארת ובטוחה, עם חניה קרובה. ההצעה הזו דווקא מספקת מענה רלוונטי לנשים, שנמצאות בסכנה ביטחונית שונה משל גברים במרחב הציבורי. אמנם, רוב מקרי האונס מתרחשים בבית על-ידי גבר שהנשים מכירות. אבל הרחובות, ובוודאי רחובות חשוכים, הם מקומות שבהם נשים הן פגיעות לגברים שמחפשים להטריד או להתקיף אותן, וגם מרגישות פגיעות יותר. בשונה מההדגשה המוזרה על השמיכות הנעימות והכריות הרכות, שמחזקת את הסטריאוטיפ שנשים הן עדינות וגברים הם טרזנים, חניה מוארת דווקא מספקת מענה לפער אמיתי שקיים לנשים ושפוגע בהן, וככה דווקא יוצר יותר שוויון.
ככה גם במקרה של מכוניות מותאמות לנשים. אוטו מותאם לנשים זה לא אוטו ורוד או כזה עם פחות כוח מנוע, אלא אוטו שאפשר לשנות את גובה המושב כך שגם נשים נמוכות יוכלו לנהוג בו ושיהיה להן שדה ראייה כמו של גברים גבוהים מהן. או במקרה של גיטרה לנשים, כמו זו שעיצבה המוזיקאית סנט וינסנט, כי הגיטרות שגברים עיצבו מתנגשות לנשים בחזה.
עכשיו מה לגבי עיתונות כלכלית מופרדת, כמו דה מרקר Woman או ליידי גלובס? זו סוגיה מעניינת. מצד אחד, אין שום סיבה שחדשות כלכליות שעוסקות בסוגיות מגדריות לא יופיעו בעיתונות הכלכלית הראשית. נשים הן מחצית מהאוכלוסייה והנושאים שרלוונטיים אלינו לא צריכים להיות שוליים. ההפרדה מעבירה מסר לא טוב גם לנשים וגם לגברים, ומשאירה את העיסוק בסוגיות כמו חופשת לידה, מנטורינג לנשים והטרדות מיניות במקומות העבודה כסוגיות צדדיות. יותר מזה, ההפרדה מסמנת את הכלכלה ה"רגילה", זו שגם היא רלוונטית לנשים, כסוגיה גברית.
מצד שני, לא בטוח שנשים יקראו את העיתונים שמדברים על הכלכלה ה "רגילה", מתוקף זה שנשים לומדות שנושאים כמו שוק ההון, פנסיות, שוק התעסוקה וצמיחה כלכלית אינם רלוונטיים עבורן. הן לומדות להיות תלויות כלכלית בבן הזוג שיטפל בעניים הקשים האלה, בזמן שהן מנהלות את תקציב הבית. יצירת מרחב בטוח בעולם הכלכלי, בדמות מגזינים שפונים במיוחד אליהן, יכולים להנגיש לנו את העולם החשוב הזה, ולאפשר לנו לצבור בו ביטחון, עד שנלמד לעסוק גם בסוגיות הכלליות יותר. נסכם אולי שקיומם של מגזינים כלכליים לנשים הוא שלב ביניים, הכרחי אך זמני.
תנו לגברים שמיכות רכות ורודות
פתאל מסיימים את המודעה שלהם במילים "כרגע לא עומדים על הפרק עוד מוצרים חוץ מהחדרים הייחודיים, מכיוון ששאר שירותי המלון אינם מצריכים ספציפיקציה לנשים". זו לא ספציפיקציה לנשים שנדרשת. השוני שלנו בתחומים מסוימים הוא לא חריגות בתוך עולם שבנוי בצורה אובייקטיבית. העולם פשוט נבנה לפי סטנדרטים של גברים מאצ'ואיסטים. תשחררו את התפיסה הזו, וככה תשחררו גם את הצורך להתאים חדרים במיוחד לנשים. פשוט תייצרו חדרים שמתאימים לאנשים מסוגים שונים - אני בטוחה שגם גברים אוהבים שמיכות רכות, שחלקם אפילו אוהבים את הצבע ורוד, רחמנא ליצלן, וזה לא הופך אותם לפחות גברים.