מדי פעם כשאני הולכת להתראיין על נושאים פמיניסטיים בטלוויזיה או ברדיו מבקשים ממני להביא נתונים כמותיים. למשל, מה מספר הנשים לעומת הגברים בעמדות השפעה, או כמה גברים עושים את העבודה הנשית בבית. כל מחקר שסקר את ההעדפות של 200 אנשים בסוגיות מגדריות מצוטט ומרופרר כהוכחה ניצחת לאמת מוחלטת.
הישגים שאפשר לספור הם חשובים, אבל הם מפספסים חלק חשוב מהתמונה שקשורה לנשים והוא: היחס לנשים. בכלכלה קוראים לזה "מדד סנטימנט״ והכוונה היא, בהקשר שלנו, איך אנשים רואים את התפקיד של נשים, איך נשים מוצגות בסרטים ובפרסומות ומה ההבדלים בין גברים לנשים בדברים האלה. הלך הרוח בכל הסוגיות הללו ישפיע בהמשך על החלוקה בין אבות לאימהות בטיפול הילדים, הנכונות של גברים לעבוד תחת נשים מנהלות וכולי.
ובכן, איך נאמר את זה בעדינות, או שאולי לא צריך בעדינות - ״מדד הסנטימנט״ כלפי נשים הוא של שנאה. אתם, ולעתים גם אתן, שונאים נשים. זה נכון כשהופכים נשים גרושות למכשפות, זה נכון כשהופכים מתלוננות על תקיפה מינית למניפולטיביות שמנסות להרוס לגברים את החיים עם תלונות שווא וזה נכון כשמוצאים איך לדרוך על כל אשה שמתקדמת.
90% מהקללות ברשת נגד נשים - נכתבות על ידי גברים
נשים ונשיות מעוררים אנטגוניזם והתנגדות. משהו בכוס שלהן, בגובה שלהן, באורך השיער, במחזור, בריח, בחזה, בידיעה שהן יכולות להוליד ילדים או בפנטזיה שלכם לשכב איתן תוך ידיעה שאתם לא יכולים, מעורר אצלכם חרדות קשות וגורם לכם להפוך אותן לשק חבטות של הפחדים שלכם. וזה נכון ביחס לנשים גם מצד גברים וגם מצד נשים. יכול להיות שאתם מקללים אותן בפומבי - ויכול להיות שרק בלב, מונעים מהן נגישות למשאבים או מנסים למחוק אותן מהתודעה. סביר להניח שגם חלק מהדברים האלה נעשים בתת-מודע. מה שלא יהיה, אתם מענישים אותן על הנשיות שלהן ומסמנים לאחרות שלא כדאי להן ללכת בעקבותיהן.
ישר תקפצו ותגידו, נו - שוב הפמיניסטיות האלו הופכות כל דבר לשנאת נשים וגם משתמשות במילים גדולות (מיזוגניה). אז בואו נסתכל על מחקר, כמו שאתם אוהבים. בדו״ח המיזגוניה של קרן ברל כצנלסון, שיצא במרץ 2016, רואים בבירור את המספרים. 58% מהקללות ברשת הן נגד נשים, לעומת 42% כנגד גברים. 90% מהקללות נגד נשים הם בידי גברים, כשקללות נגד גברים נאמרות גם בידי גברים וגם בידי נשים באופן שווה. 36,000 גולשים בשנה שלפני פרסום הדו״ח קראו להטריד מינית נשים ו-88,000 השתמשו בקללות מגדריות נגד נשים, כמו ״זונה״ ו״כלבה״.
אם תוסיפו לזה התנהגויות שלא מבוטאות ברשת, כמו פרסומות שמראות שמותר להרביץ לנשים, ארגונים שתחת חסות המדינה מדירים נשים מלשיר ומחשבות שעוברות לכם בראש שאתם לא מבטאים בגלל הפוליטיקלי קורקט, כמו גם ריבוי מקרי האונס, הכאת נשים וקילול נשים בין חברים, נראה בקלות ש״מדד הסנטימנט״ של השנאה הוא מאוד מאוד חריף.
אבל מספיק לדבר באוויר. בואו נעבור לדוגמאות קונקרטיות עם נשים שכולנו מכירות. נתחיל מפוליטיקה, מעוז גברי כי שם מתקבלות ההחלטות החשובות. שלי יחימוביץ׳ היא אשה רעה שלא מבינה כלום בכלכלה - כשכל בעל פין שקרא ערך בוויקפידה על נושא מסוים הופך למומחה בפאנל. מירי רגב היא בהמה. סתיו שפיר ילדה בכיינית ותמר זנדברג צריכה להיאנס על-ידי ערבים (סודנים גם הולך). בתקשורת מעלים מהאוב את אהוד ברק ואהוד אולמרט כשנשים מנהיגות כמו ציפי לבני כבר מוזמן הועברו לאחורי התודעה. ועוד לא אמרתי כלום על חנין זועבי.
כשמחברים את הכל ביחד, יחד עם הנתון מאותו הדו״ח של קרן ברל כנצלסון שמראה שעמודי פייסבוק של ח״כיות סופגים יותר שיח פוגעני מרוב חברי הכנסת, מתקבלת תמונה מטרידה – נשים בפוליטיקה הן קישוט נחמד ואפילו אפשר ליהנות מנאום שלהן על במת הכנסת או להסכים עם חוק שהן מעבירות, אבל להיות מספר אחת? אין סיכוי, ואם הן לא יבינו לבד, אנחנו נראה להן מה זה.
מאוננים על נשים - ונהנים לראות אותן מושפלות
אתם תביאו עכשיו דוגמאות של ח״כים גברים שנואים, וזה יהיה נכון - יש שיח שונא גם כלפי גברים. אבל הוא לא מגיע בגלל שהם גברים. כשמדובר בנשים, השנאה היא כי הן נשים. תסתכלו על התמונה הגדולה – האם יש ח״כית שהצליחה להימלט משיח אלים כלפיה ומערעור על היכולות שלה תוך שימוש בנשיות שלה נגדה? תנו לי לספיילר לכם - התשובה היא לא.
הלאה. יש הרבה נשים שלא מנסות לאיים עליכם בלקיחת כוח פוליטי, אלא דווקא מתנהגות כמו שנשים ״אמורות״ להתנהג (לפי ההגיון המעוות של הפטריארכיה). הן מעמידות את עצמן לתצוגה בעירום, ואפילו מתחתנות ומולידות ילדים. בר רפאלי וחן טל הן הדוגמאות הכי בולטות, אבל בתכל׳ס מדובר על כל אשה שמצטלמת בבגד ים בפייסבוק או עובדת בדוגמנות.
כאן העניין נהיה יותר מורכב, כי ההצלחה שלהן (להרוויח כסף או לקבל תשומת לב) מעורבבת עם הבלטה של המיניות שלהן, מה שיוצר אצלכם עניין ותלות שמנוגד לאנטגוניזם שלכם כלפיהן כנשים מצליחות. ואתם שונאים את זה. אז אתם מצד אחד מאוננים עליהן ועוקבים אחרי התמונות באינסטוש, ומצד שני מקללים אותן ברשת, מדמיינים אותן מושפלות ונהנים כשהן חוטפות מכות בתקשורת. כדי שיהיה להן ולכל הנשים ברור - לא משנה כמה את גדולה ומשפיעה עליי, אנחנו יכולים לזרוק אותך לפח מתי שנרצה. אבל עדיין תהיי יפה, נחמד לי שגם שלטי האוטובוס ולא רק הפורנו נותנים לי על מה לאונן.
השנאה קיימת אפילו בעולם העסקי, שם כביכול חוקי המשחק הם נייטרליים – מי שדורס אחרים, מצליח. אבל ענבל אור ספגה כי היא עבריינית וכי היא אשה שהצליחה, ולכן פירקו את החיים שלה לחתיכות והציגו לנו לראווה את התכשיטים שלה ואיך המשרדים שלה נראים מבפנים, כמו שהיו גוזזים את השיער של נשים צרפתיות שנחשדו ביחסי מין עם חיילים גרמניים במלחמת העולם השנייה ומוליכים אותן בפומבי. לעומתה, גברים שרימו ועשו תספורות נוראיות על-חשבון הציבור כמו יצחק תשובה או קיבלו שוחד כמו אהוד אולמרט הם עדיין חלק מהשיח הכלכלי והפוליטי, אחרי שקיבלו ״נו נו נו״.
עוד – קרנית פלוג המועמדת הטבעית לתפקיד נגידה נדחתה שוב ושוב על-ידי ראש-הממשלה (״אני די פמיניסט״) עד שלא הייתה לו ברירה אלא למנות אותה. כשהיא מינתה סגנית אמרו עליה שאולי זו ״תאוות כיבוש פמיניסטית״. קצת אחרי שהיא נכנסה לתפקיד אמרו עליה שהיא היסטרית. סטנלי פישר לעומתה הפך לרוק סטאר ואפילו היו שהציעו למנות אותו לנשיא, בעוד שהיא נשארת במסדרונות האחוריים. כמוה כל הנשים שמובילות תפקידים בבנקים ובאוצר, בעוד גברים שחוקרים כלכלה באקדמיה נהיים כוכבי פייסבוק ותקשורת. עומר מואב אפילו הופיע בתכנית ילדים כדי ללמד אותם כלכלה.
דנה וייס, אילנה דיין, יונית לוי: "מעוררות אנטגוניזם"
השנאה בטח נכונה כלפי נשים שהתלוננו על תקיפות מיניות. נשים מצליחות הופכות לשרמוטות נקמניות ושקרניות שיש להן מניע נסתר לקדם את עצמן, ברגע שהן מדברות על גברים שפגעו בהן. תשאלו את רחלי רוטנר, בקי גריפין, אורטל בן דיין וענבל ביבי. גם נשים אלמוניות שקמות ומספרות על מה שקרה להן מואשמות שהן מנסות לקדם את עצמן. לא שזה מה שהן מנסות לעשות, אבל ממתי לקדם את עצמך זה דבר רע? מעודדים גברים לעשות את זה כל הזמן, וגם לנצל את הסביבה בשביל זה. משה איבגי קיבל על זה פרס שחקן השנה. אבל נשים? נתנו להן לצאת מהבית אז הן עוד מערערות על התפקיד שלהן של לשתוק ולפתוח רגליים? הכלבות.
אם אתם יותר עדיני נפש, אתם כנראה מתחמקים מהתמיכה במתלוננות באמצעות אמירה עמומה על אובייקטיביות ושאי אפשר לשפוט. אבל ה״אובייקטיביות״ הזו, שמונעת מחוסר הרצון שלכם לפתח יחס מורכב לגברים שבסביבה שלכם (מורכבות זה לא הצד החזק שלכם) היא כיסוי של חומר סיכה לשנאה שמגיעה מפקפוק וחוסר אמון. האמריקאים הביאו את התפיסה הזו לדרגת אמנות, כשבחרו נשיא תוקף מינית כי היא לא אמינה ולא מעוררת חיבה. כן, זה המחיר של ה״אובייקטיביות״ שלכם. אצלנו זה לאפשר לראש-ממשלה להחזיק בסביבתו אדם שצילם נשים מתחת לחצאית.
טוב, אתם תגידו, יש נשים שהן בסדר. דנה וייס - אה לא, עד שהיא פותחת את הפה ומעזה לדבר בנושאי ביטחון, ואז היא קלפטע. אילנה דיין – אה לא, כשהיא אומרת משהו חד מדי נגדכם היא הופכת לשק חבטות. לא סתם יש נשים שראו את תגובת ראש-הממשלה שהיא הקריאה כאקט של השפלה נשית. יונית לוי – כן, אבל למה היא חייבת להיות כל-כך קרה. תגידו מתי אי פעם אמרו על דני קושמרו שהוא אייס קינג? מיקי חיימוביץ׳ – כן, עד שהיא התחילה להתעסק במשכורת שלה כשעברה ערוץ. ליעקב אילון לעומת זאת מותר לעסוק במשכורת שלו, הוא גבר ומגיע לו לצבור כסף. נינט טייב – כן, עד שהיא החליטה לטוס לחו״ל ולעשות קריירה. לעומתן, יש כמויות אדירות של גברים שהם חביבים ואהודים, ובטח שלא אוטומטית מעוררים אנטגוניזם. נשים הן לכל היותר ״בסדר״, עד שהן עושות תנועה אחת לא בסדר
אז שלי יחימוביץ׳ ובר רפאלי וקרנית פלוג ודנה וייס ומחברים את הכל ביחד ופתאום מתקבלת תמונה די נוראית. אתם שונאים. לא מדובר רק בסלבס אלא כל הנשים בסביבה שלכם. מי שבעבודה מעזה לדבר בישיבה ולהתמקח על שכר, מי שמנסות להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המבישים שלהן, מי שדורדרה לזנות, מי שהולכת ברחוב ומושכת אתכם, המלצרית שהייתם מתים שתשים עליכם באמת ולא רק כי היא מתפרנסת מטיפים, העובדת הסוציאלית שכורעת תחת עומס התיקים, המטפלת הפיליפינית שכלואה בבית של סבא שלכם, האשה שלכם ששוב מבקשת שתנקו, המפקדת בצבא שהתעצבנה עליכם, המרצה שנתנה ציון לא טוב. אתם פוחדים וחרדים ולא מבינים איך אשה הצליחה איפה שאתם לא, כי כל החיים למדתם שלכם מגיע. אז היא צריכה לפנות את מקומה, ואם היא לא זזה אז זה יקרה בכוח.
איזה צד אתם רוצים לקחת במאבק?
עכשיו תירגעו, זה לא כולכם. אבל אם יש משהו אחד שלמדנו מהבחירות בארה״ב, והברקזיט, והבחירות בישראל ומה שקורה בטורקיה והשינויים באירופה, זה שיש כאן שתי תפיסות שונות שנלחמות על המקום שלהן. אחת דוגלת בגלובליזציה, זכויות למיעוטים, זכויות לנשים, דמוקרטיה ומדינה רווחה. השנייה דוגלת בשנאת זרים, שמרנות ושנאת נשים. זה לא אחד אחד, יש מספיק ליברלים ששונאים נשים. ברוך השם, יש מספיק שנאת נשים לכולם.
אבל מה שקורה בסיפור הפמיניסטי הוא גם מאבק. לא מלחמת מינים, כמו ששונאי נשים אוהבים להגיד. זה לא נשים נגד גברים. זה גם לא מאבק להוריד את החסמים הפורמליים כמו יציאת אבות לחופשת לידה (למרות שזה סופר חשוב), כי אז הכל יהיה בסדר. אנחנו במאבק חדש – מאבק תרבותי. בין נשים וגברים (וטרנס* ועוד) שמאמינים ויודעים שנשים הן קודם כל בנות אדם ורק אחר-כך נשים, ובין גברים ונשים ששמים נשים במקום של גוף שנועד לשרת אחרים – לענג, להוליד, לעבוד, לשעשע ולהיות מקור להוצאת תסכולים.
הניצחון של טראמפ כבר שחרר משהו אצל השונאים שהצלחנו להחזיר פנימה בשנים האחרונות במאבק נגד תקיפות מיניות ונגד פרסומות סקסיסטיות ונגד התבטאויות של פוליטיקאים. אתמול משהו קרה - קמו יותר טוקבקיסטים מלאי שנאה, ואפילו אנשים בארה״ב שאומרים שעכשיו שטראמפ זכה נשים יראו מה זה. לא, זה לא העניין של מה טראמפ יעשה. העניין הוא שהניצחון שלו הגביר את הסנטימנט של השנאה, שאחרים כבר ישתמשו בו נגד נשים. כמו שינון מגל מעלה את סנטימנט השנאה כשהוא כותב נגד שלי יחימוביץ׳ ולועג שטראמפ ניצח. אז עכשיו, בתוך המלחמה התרבותית הזו שאנחנו מנהלים, תבחרו באיזה צד אתם. אין באמצע.