בעקבות פרשת משה איבגי: זכותן של הנשים לא להתלונן

נמאס לי כבר מהסרט החוזר הזה על תקיפות מיניות. כבר ראיתי אותו המון פעמים, והוא נראה אותו הדבר. הפעם מככב בו אחד מאנשי הכי חשובים בישראל, משה איבגי. בתפקיד הנפגעות, המון נשים, יותר משש, שהעידו בתקשורת שהוא התקיף והטריד אותן מינית – נישק בכוח, נגע בכל הגוף והעיר הערות מטרידות. אנשים מבפנים אומרים שיש עוד עשרות רבות של נפגעות, וממה שנראה אף אחד שם בתעשייה לא נפל מהכסא למשמע ההאשמות. שוקינג.

איבגי מגיב כמו כל תוקף מצוי - שנשים נקמניות ומניפולטיביות עם כובעים מחודדים ומטאטאים מעלילות עליו. מסכן. בינתיים מתגודדים סביבו בלהקות התומכים הקבועים, שמאשימים את הנשים, שאומרים שאיבגי דווקא אחלה ושחושבים שכשגבר בגיל העמידה שהשם שלו מוכר בכל בית בישראל מסתכל על אשה, היא צריכה כל-כך להתלהב שנופלות לה התחתונים. אבל מה שהכי נמאס לי ממנו זו התגובה האוטומטית של הציבור, שמחבק את הגברים, מביע חשדנות אוטומטית כלפי נשים, ושואל למה הנפגעות לא מתלוננות במשטרה, במקום לבדוק איך לעזאזל קורה שכל-כך הרבה נשים חיות במציאות של פחד והפקר.

אז למה הן לא מתלוננות?

כי רובן לא רוצות ללכת להתלונן במקום שבו לא מטפלים בפגיעות שלהן, שבו הן לא יקבלו צדק ושבו יחמירו את הטראומה שלהן. בין אם מדובר בשופט שמבקש מנאנסת להדגים את האונס שעברה, עונשים מגוחכים לאנסים מורשעים כמו יניב נחמן או ידיעה שבמשטרה שאמורה להגן עלייך שורה של ניצבים הטרידו מינית, מערכות החוק לא מגוננות עלינו אלא מקשות עלינו. אתם הייתם הולכים במצב כזה?

אחרי פגיעה, אנחנו צריכות חיבוק, סביבה בטוחה ותומכת וטיפול. או לכל הפחות, לא העמקה של הטראומה. אם מערכות החוק לא ידעו לספק את זה, נשים לא ילכו אליהן, בדיוק כמו שקרה עם הנפגעות של ינון מגל וסילבן שלום.

אבל יותר מזה, לא כל אמות המידה המוסריות שלנו נקבעות במשטרה. רובן נקבעות בדברים שאנחנו מוכנים ולא מוכנים לקבל. זכותן של נשים כמו רחלי רוטנר לספר את הסיפור שלהן כדי שאנשים סביבן ידעו מה קרה, בלי להיות מטורטרות בתוך המערכת, ולבחור בדרך הזו כדי לשים אותו מאחוריהן ולהמשיך הלאה. לא כולן רוצות להסתובב עם תווית "נפגעתי" כל הזמן, ולקיחת חלק התיקים שאורכים שנים דורשת את זה.

אז איך נדע אם הן משקרות?

מצטערת לנפץ את הבועה, אבל גם אם הן יילכו למשטרה אנחנו לא נדע אם הן משקרות או לא. תיקים נסגרים על ימין ועל שמאל, כי העדות של אשה שהתקיפו אותה היא לא מספיקה כדי לחקור. למה? שאלה טובה שדורשת בירור מעמיק מצד המשטרה והפרקליטות, אבל זו המציאות כרגע. במקרה של אלנבי 40 לדוגמה יש עדות של הנפגעת שהיא הייתה שיכורה, אבל הפרקליטות החליטה שאי אפשר לדעת אם זה נכון או לא - במקום להעביר את הדברים לבית המשפט כדי שיחקרו.

כשאשה הולכת להתלונן במשטרה לוקחת על עצמה סיכון גדול מדי, כי רוב הסיכויים שהתיק שלה ייסגר, גם אם היא דוברת אמת. אבל זה לא ישנה כלום לטוקבקיסטים, שלא עוצרים שנייה להבין את ההבדל בין "אין אשמה" לבין "אין ראיות" לבין "אין תלונה" וחושבים שסגירת תיק משמעו שהאדם הופלל. בקיצור, אין לאשה דרך לצאת דוברת אמת.

עכשיו בואו נחשוב בהגיון. מספר גדול של נשים מעידות על פגיעה דומה בהן מצד מישהו אחד שיש לו הרבה כוח. מה יותר סביר שקרה – קונספירציה מתוזמנת של אנשים שמבקשים להפיל אותו ומנצלים נשים תמימות שמסתכנות ששמן יפורסם בפייסבוק והן יוכרו לעד כנשים שקרניות ושרמוטות, עד כדי סיכון הקשרים החברתיים והעבודה שלהן, או נשים שאזרו אומץ והחליטו למרות המכשולים לדרוש צדק עבור עצמן ולנסות להגן על נשים אחרות מפגיעה. אם בחרתם א', תסתכלו טוב טוב פנימה ותבדקו איך אתם מתייחסים לנשים, ואם בלי לשים לב זלזלתם בחברה שלכם לעבודה או במישהי שיצאתם איתה או אם אפילו בעצמם הטרדתם נשים, נגיד מלצריות ששירתו אתכם. כן אריה מוסקונה, אני מדברת אליך.

זה לא פתרון. היום הכי קל בעולם לפרסם עדות ולהרוס לגברים את החיים

ממש לא. הדבר הכי קל בעולם זה לא להתקרב לתפוח האדמה הלוהט הזה. כל מי שמתלוננת, גם בעילום שם, רוב הסיכויים שתיפגע. מופעלים לחצים כבדים מצד התקשורת לנפגעות ומתלוננות לחשוף את עצמן או לחשוף אחרות, שלא לדבר על ההפצה של שמות ברשתות החברתיות שמלווה בקללות ועלבונות נוראיים, כמו במקרה של המתלוננת נגד ירון ברלד. אלו שמפרסמות את פניהן בגלוי בכלל הופכות לאויבות הציבור. לירן חג'בי, התוקף של מאי פאטל, הורשע בתקיפה מינית שלה, ועדיין היא אשמה כי היא הולכת לים עם בגד ים.

חשוב גם לזכור שהרבה נשים שנפגעו מאשימות את עצמן במה שקרה. הכי קל להאשים את עצמך שנתת לו לגעת בך, שלא עמדת על שלך, שהעברת לו מסרים לא נכונים או שקפאת. זה קל יותר כי זה לא דורש לעמוד מול המערכת שמגבה אותו, להסתכן באבדן הפרנסה, בהשפלה מול הקולגות, במטר הודעות באינבוקס שמאחלים לך ולמשפחתך מוות בעינויים ואונס, ולשמוע שאת גוף שקיבל ציון "שווה הטרדה". מי שמפרסמת את העדות שלה, כבר עברה מספר מחסומים. בגלל זה גם לפעמים לוקח זמן לצאת החוצה עם הדברים. זה לא דבר שנעשה בלחיצת כפתור, כפי שאולי נדמה מבחוץ.

אבל היום כבר ברור שאסור להתקיף, למה שמישהו יעשה דבר כזה?

זה בכלל לא ברור. למרות שהרבה השתנה לטובה, בין השאר בזכות נשים אמיצות שמעידות, עדיין יש לגיטימציה לעשות מעשים כאלה. תראו איך איבגי מקבל גיבוי מהסביבה שלו. תראו איך ינון מגל הודה בהטרדה של רחלי רוטנר ולמרות זאת היא זו נהפכה לשק החבטות ואותה האשימו שעשתה את זה בשביל תשומת לב, ואילו הוא פרש מהכנסת אבל עדיין נחשב לגיבור שעוד לועג לה. המצב באמת השתפר, אבל זו רק ההתחלה ואם לא נמשיך לדרוש לא להתקיף נשים, המצב לא ישתפר.

לא השתכנעתי, הן בטח פיתו אותו וכשזה לא הצליח הן יצאו והתלוננו נגדו

נכון. נחילים של נשים שמו אודם, פתחו כפתור בחולצה ונעלו עקבים, ויצאו לתור אחרי משה איבגי כדי לזכות לשחק לצדו בתפקיד שולי, או אחרי גברים אחרים כדי להמשיך לעבוד כמאפרות, נערות הפקה וצלמות. מדובר במטרות די עלובות, לא? אם הייתי במקומן הייתי מנסה דווקא לעשות דברים אחרים – לנהל את גוגל ואת פייסבוק, לעמוד בראש מדינה ישראל ולהכניס טמפונים וויברטורים לסל הבריאות. משה איבגי זה אחלה, אבל העולם הרבה יותר גדול מ"הבורר" ו"זגורי אימפריה".

אז אם אני רוצה להתחיל עם מישהי, איך לעשות את זה?

קודם כל, לא לנשק אותה בכוח, לא לפתוח לה את הבגדים, לא להגיד "איך הייתי רוצה לזיין אותך. חלמתי עלייך בלילה וקמתי עם זקפה." מה כן? לשאול – אפשר להתחיל איתך? כן – מצוין. לא – אז הלאה. אחרי זה - תקשורת, הסתכלות בגובה העיניים, התייחסות בכבוד לרצונה. לא לשכוח שגם בזמן סקס מותר לכל אחד מכם לשנות את דעתכם. זה באמת פשוט.

אז מה עושים כדי למנוע עוד משה איבגי?

פותחים עיניים (כולם, גם הגברים) ומסתכלים סביבכם. מביעים תמיכה בנפגעות ומחזקים אותן. מלמדים את החברים הגברים שתרבות האונס זה רע. מתערבים בזמן אמת. המשטרה היא רק חלק מהעניין כאן. העניין המהותי יותר זה אתם.

• הטרדה מינית
• משה איבגי