בשנת 2014 כתב אנת׳וני אוליבר סקוט, מבקר התרבות של הניו יורק טיימס, מאמר מקיף ומעניין שבו תיאר איך הירידה בכוחה של הפטריארכיה (עולם שבו שולטים גברים שנמצאים בתחרות אחד מול השני על משאבים) הביא גם למותו של עולם המבוגרים. הגברים, הוא טוען, שפעם היו בתפקיד המפרנסים ומנהלי החברה כמו ב״מד מן״, איבדו את התפקיד שלהם והפכו לגברים-ילדים. ,תחשבו על החבר'ה מ״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״, את סטיב קארל ב״בתול בן 40״ ואת אדם סנדלר, ובכן, כמעט בכל סרט. לכולם אולי גדל שיער חזה, התחלף הקול והתרחבו הכתפיים - אבל הם מתנהגים כמו ילדים.
סקוט מתאר את המציאות הזו מנקודת המבט המקצועית שלו, דרך קולנוע טלוויזיה ומוזיקה. אבל עולם התרבות משקף מן הסתם מציאות רחבה יותר: אתרי ייעוץ לנשים מלאים בתשובות לשאלות על איך להתמודד עם בן זוג שמתנהג כמו ילד קטן (נושא שתורגם לתוך קליפ של ג'ניפר לופז); פעילות פנאי כוללת רדיפה אחרי פוקימונים, פלייסטיישן או אסקייפ רום; ומספר הגברים באקדמיה יורד ביחס למספר הנשים. אפילו הניצחון של טראמפ יכול להיקרא כניצחון של ילד על המבוגרים האחראים – תחילה המבוגרים מהמפלגה שלו, אחר-כך המבוגרת מהמפלגה היריבה (כמה מתאים שאחד הנאומים הפמיניסטיים האיקוניים של הילרי קלינטון מופיע בקליפ של לופז).
כמובן שהגיל הכרונולוגי של טראמפ הוא כמובן לא העניין, אלא העובדה שהוא הרשה לעצמו להגיד כל דבר שעלה בדעתו בלי לחשוב על ההשלכות ובלי להבחין בין אמת לשקר. יותר מזה, אחרי פרסום הקלטת שבה תיאר תקיפה מינית של נשים אמר בעצמו שמדובר ב״שיחות במלתחות״, כלומר: מתחם של שחקנים צעירים ופרועים שכל העתיד לפניהם. בקיצור, הגברים, כך נראה, אימצו את פיטר פן כמודל לחיקוי.
אבל בזמן שהגברים מסרבים לצאת מארץ לעולם לא, אצל נשים מתרחש תהליך הרבה יותר מעניין, כזה שסותר את עצמו, כמו גל שמתנגש בגל. מצד אחד, הופכים ילדות לנשים (על ידי שיווק מוצרי קוסמטיקה, למשל. או הציפייה להיות מיניות כבר בגיל צעיר), ומצד שני החברה גם דוחפת נשים למקום הילדותי, עושה להן אינפנטיליזציה. מצפים מהן לגלח את הכוס, מציגים להן מודל יופי מאוד רזה ולא מפסיקים לנסות להסגביר להן את המציאות. ביפן המצב מוקצן ונשים אידיאליות הן אלו שנראות כמו בובות חמודות עם עיניים עגולות. במקביל לכל אלו, יש נטייה מתמדת להעלים נשים מבוגרות מהמסכים. הבחירה הזאת מעבירה מסר לפיו נשים צריכות לעשות הכל כדי להסתיר את הגיל שלהן, מאיפור דרך ניתוחים פלסטיים. יותר מכך, נשים מבוגרות שכן מיוצגות, בדרך-כלל מוצגות רע: מורות נודניקיות, קוגריות מניפולטיביות, גרושות מכשפות וחמות שתלטניות.
ההתייחסות תרבותית לנשים כאל ילדות, בין אם באמצעות הכינוי ״בנות״ לכל קבוצת נשים (בחיאת, די עם זה), שירים שמהללים נשיות ילדותית, כמו ״ילדונת״ של עוזי פוקס, או התייחסות לכל קבוצת נשים שמדברת כאל ילדות שעוסקות בדברים שטותיים, כמו שבאולימפיאדה אחד הפרשנים אמר על קבוצת האתלטיקה האמריקאית שעמדו ודיברו שהן נראות כאילו הן מסתובבות בקניון, הופכים ילדותיות לאידיאל נשי. שלא לדבר על ביטול הדעה המקצועית של נשים ושיפוט נשים קודם כל לפי ההתנהגות שלהן ואם הן יפות וחמודות, ולא על מה יש להן להגיד.
יש הרבה אינטרסים מאחורי הפיכת נשים לילדות. לילדה לא צריך להקשיב, לא צריך לתת לה מקום בדיון, לא צריך לשלם לה משכורת מלאה ולא צריך לתת לה לקבל החלטות פוליטיות גדולות. לא סתם אחד הטיעונים נגד מתן זכות הצבעה לנשים היה הילדותיות כביכול שלנו. ילדה גם לא מתנגדת למה שהמבוגרים ששולטים אומרים לה לעשות, היא תלויה בהם והיא גם חמודה כזו, שכיף להיות איתה.
לא פחות חשוב, טשטוש בין נשים לילדות מכשירה פדופיליה. מצד אחד, נשים הן עדיין מיניות ועדיין אלו שצריכות לספק מין לגברים. מצד שני, נשים וילדות זה היינו הך. התוצאה: גם מילדות אפשר לקבל מין אוראלי, וגם ילדות אפשר להאשים שהן פתייניות ובגלל זה אנסו אותן. בגלל זה המראה של נשים ילדותיות יוצג תמיד עם אלמנט נשי מיני, כמו עקבים או מבט מפתה, או פרסומות עם ילדות יציגו אותן לפעמים עם מבט מפתה למצלמה. כשהגבולות מטושטשים, אפשר לחצות אותם.
על רקע זה, לא מפתיע שאחד הדגשים של הפמיניזם הוא העצמת נשים - כנשים. האמירה ״את אשה עצמאית וחזקה״ היא לא רק כדי להגיד לך שאת עצמאית, או כדי להגיד לך שאת חזקה, אלא שאת אשה, ולא ילדה. שיש לך מקום שווה בעולם הזה, שמגיע לך שיתייחסו אלייך כאל מבוגרת ושישמעו את דעתך ושיש לך כוח של מבוגרת, ולא של ילדה. זה אומר שאת יכולה להגיד לאנשים שאת מנהלת מה לעשות, שאת לא צריכה לחייך כל הזמן, שאסור לשים לך סם אונס במשקה ושאת יכולה להיכנס לטנק. המסר הפמיניסטי של הילרי קלינטון בנאום ההפסד שלה, היה שילדות צריכות להאמין שיש להן ערך ומגיע להן להגשים את החלומות שלהן. או במילים אחרות, אתן לא צריכות להישאר ילדות לנצח.
אחד הגילומים הכי מייצגים של הפער הנוכחי במקום שאליו הולכים גברים ונשים הוא בראש הפירמידה של פייסבוק. מצד אחד, שריל סנברג, סמנכ״לית התפעול, אשה חזקה שמניפה את דגל הפמיניזם, תותחית בעולם העסקי ותמיד מתוקתקת ומאופרת עם בגדים יפים ועל עקבים. מצד שני, מארק צוקרברג, המנכ״ל, נראה מיד בשיער מתולתל וחיוך ילדותי, לבוש בטישירטס ומעלה תמונות של הכלב שלו לפייסבוק.
אצלנו בישראל, הצבא, החרדות הביטחוניות והדת חוסמים חלקים את התהליך של הפיכת גברים לילדים, כי הם נדרשים להגן וכי אלוהים הסמיך אותם להחליט למי מותר להתחתן ומי לא יכולה לקבל גט, אבל גם אצלנו דמויות גבריות ילדותיות הופכות להיות גיבורות. שי חי, אורן חזן וסטטיק ובן אל תבורי הם רק כמה דוגמאות בולטות, לצד הפיכת חיילים (שהם צעירים מאוד סה״כ) לאזרחים האידיאלים, יפי הבלורית והתואר. לעומתם חן טל עברה מהלהעלות תמונות עירום - ליצירת דיונים מורכבים על חתונות, הפלות וילודה. האמת, חוץ מרחלי רוטנר, שיוצרת לעצמה דמות ילדותית אבל גם מעלה תכנים מאוד רציניים מדי פעם, אילו עוד נשים ילדותיות נערצות יש לנו?
כי האמת היא, שנשים אולי נדחפות להיראות ילדותיות ולא לדרוש יותר מדי כמו שהיו מצפים מילדים, ולעתים הן עושות את זה כדי לשרוד בעולם של גברים בלי להיתפס כמאיימות, אבל הן ממש לא יכולות להיות כאלה. בניגוד לגברים, הן נדרשות בגיל צעיר מאוד להתבגר ולהתחיל לקחת אחריות: על אחים קטנים, על מציאת בן זוג, ועל הקמת משפחה. במקביל, הן צריכות גם לפרנס כי משכורת אחת של גבר לא מספיקה, ואם הן חד-הוריות אז ייתכן ורוב העול הכלכלי נופל עליהן. יותר מזה, כדי להצליח בעולם של גברים, הן נדרשות לעבוד פי שניים יותר טוב כדי להגיע למקום שגבר בינוני מגיע אליו בקלות. מרוב שהן עסוקות במשימות, אין להן פנאי למשחקים.
הצביעות הגדולה היא, שנשים נדחפות לתפקיד הזה בדיוק על-ידי אותם גורמים שמנסים להציג אותן כילדות קטנות. לא כל הגברים מתייחסים לנשים ככה, אבל גברים בסוף הופכים להיות אלה שנהנים מכל העולמות – גם יכולים לשחק, גם עדיין מרגישים מבוגרים כי נשים קטנות יותר מהם, וגם יש מבוגרת אחראית שתטפל בהם. מדהים שאחר-כך חלקם באים ודורשים נשים חזקות, יוצרים השוואות מופרכות בין ״ילדה״ ל״אשה אמיתית״ ומתלוננים בפורומים שנשים מתנהגות בצורה ילדותית.
אבל גם נשים רוצות לברוח לעולם הילדות לפעמים. הרצון לא להזדקן לא נובע כנראה רק מקריסה (איטית) של הפטריארכיה כמו שטוען סקוט, אלא גם מהמבט המבועת אל עבר זקנים שהחיים שלהם מוארכים אבל הם סובלים ובודדים, אל עבר הפנסיות המתרוקנות וחוסר הודאות שהעולם הולך למקום טוב יותר. אז אנחנו יכולות גם לשחק כמו הבנים בפוקר או באסקייפ רום, אבל גם לשחק משחקים מהילדות במסיבות רווקות, ללבוש חצאיות עם סניקרס ותיקי גב ולעצב את הבית שלנו עם קישוטים מצועצעים. כנראה היינו גם משחקות בבובות אם חלק מהתפקיד שלנו לא היה כבר לטפל בבובות בשר ודם. חוץ מזה, בעולם שבו את נענשת די הרבה כאשה, נחמד שיש משהו שיכול לעשות לך כיף וגם לזכות אותך במחמאות על הגיל והנשיות שלך.
לא משנה אם את לובשת ורוד או כחול כהה; עדיין תוהה בגיל 30 מה תעשי כשתהיי גדולה או כבר בנית מסלול לחיים; ובקושי מצליחה לשלם ארנונה או מטפלת במשפחה שלמה – מה שחשוב הוא שתקבלי את ההטבות הכלכליות, הכוח הפוליטי והיחס החברתי של אדם מבוגר. ואם צריך לפעמים לעמוד במקום, לצעוק ולסרב לזוז עד שיתייחסו לרצונות שלך בשביל שזה יקרה – זה גם בסדר.